כסף להתנחלויות ולא לשכונות

שתי כתבות  בעיתון “הארץ” ביום ג` האחרון,  האחת על דו”ח בנק ישראל והאחרת על תושבי עיירות הפיתוח המחבקים את המתנחלים במקום שיריבו אתם, מעלות הרהורים קשים על תהליכי פשיזציה מתקדמים במדינה, ועל “שני העמים” החיים בה.

שני העמים, העשירים והעניים. כאשר העלייה בצמיחה מביאה לעליה בתעסוקה רק בקרב בעלי ההשכלה הגבוהה, וכאשר רק השכבות המבוססות נהנות מהצמיחה במשק. הצמיחה אם כן אכן מגדילה את התעסוקה, אבל באופן דיפרנציאלי, לעשירים ולמשכילים, ולבניהם בלבד.  מי שמטייל באמריקה הלטינית רואה את התופעה המדהימה הזו: ה”כלכלה” כוללת רק את אלו העובדים במשרות בשכר. עם בני המזל האלה נמנה המיעוט. הרוב נמצא מחוץ ל”כלכלה” (בחקלאות קטנה, ברוכלות וכדומה), מחוץ למדינת הרווחה, או מחוץ לעם העשירים. אין לו תנאים סוציאליים בכלל, והוא חי בעוני מרוד. וכמובן החינוך משעתק את הפערים, כפי שנראה בעליל מהעובדה, שהצמיחה מביאה תעסוקה לבעלי השכלה גבוהה. אולי אנחנו מתקרבים לקיטוב הקשה שבארצות אמריקה הלטינית.

על רקע העלבון הזה, של ההדרה מהחברה המרכזית, על רקע צמיחת דור שלישי לעוני, אפשר להבין את הכתבה השניה ב”הארץ”, בה מסבירים כמה ראשי ערים וכמה תושבי עיירות פיתוח בדרום למה הצביעו נגד תוכנית ההתנתקות, בעד ההתנחלויות, ולא כפי שייתכן וניתן היה לצפות מהם שיצביעו נגד ההתנחלויות, שכן ההתנחלויות לוקחות אליהן תקציבי ענק ולעיירות הפיתוח לא נשאר. “הייתי חלק מהימין כי זה היה כרטיס הכניסה שלי לחברה הישראלית. זו הייתה המפלגה הכי פטריוטית”, אומר תושב אופקים.

חברי הליכוד תושבי עיירות הפיתוח, הצביעו למען הזהות הלאומית שלהם שנוצרה גם כתוצאה מנסיבות של פוליטיקת הזהויות המסובכת הקשורה בעליית המזרחים בשנות החמישים (למשל, השליטה  האשכנזית המפאיניקית, המקום אליו דחקו את המזרחים, וגו`.) אבל התוצאה היא, הצבעה לפי קו לאומני חד משמעי, יחד עם הקיטוב החברתי-כלכלי,  ועוני הולך וגדל. אלה, יחד עם העובדה שההצבעה הלאומנית הזו היא הצבעה בעד כיבוש ההולך ונעשה אכזרי יותר, כל אלה מהווים יותר מרמז לסכנה של פשיזציה ההולכת וגוברת בארצנו. תהליכים אלה מדאיגים במיוחד לנוכח העובדה שהייתה זו הצבעה נטו בעד משטר של שליטה אכזרית של  מיעוט יהודי על הרוב הפלשתיני ברצועת עזה.

מיכה רחמן הוא עובד קהילתי בירושלים וחבר “הקשת הדמוקרטית המזרחית”.