פליטים, מאבטחים ותאונות דרכים

מה היה לנו בשבוע שעבר? פינוי שבו היו דימויים אין ספור של שואה מתרחשת, לא כאב, אלא גטו, מדים שחורים, מוסוליני, ונאצים לרוב. זה פחות או יותר נגמר והגענו לשלב שבו הרטוריקה היא של פליטות ופליטים. נכון שאיני יכול להתווכח עם הרגשתם של אנשים אם הם מרגישים פליטים אז אולי הם באמת כאלה. רק שבשבילי פליטים הם כאלה שנאמר להם לקחת את כל שהם יכולים לשאת ושלום ולא להתראות, אם לא גרוע מזה.

בזמן שכזה הייתי מצפה שלפחות כמה מאנשי התקשורת העוסקים במצבם הקשה של חלקים ניכרים באוכלוסיה הישראלית לא יגררו לרטוריקת הפליטות ויציגו, גם בימים אלה, את מה שהציבור הישראלי מדחיק, שוב ושוב את המחסור הגדול של חמישית מהמשפחות בישראל, ושליש מן הילדים. הגיוס של כתבי הרווחה למצוקתם הכלכלית של המפונים מוגזמת. כאשר רותי סיני כותבת על המפונים היושבים בבתי מלון ועל המתנדבים העוזרים להם ומצטטת אותם כאילו מדובר באנשים שעומדים בתחתית הסולם הכלכלי בישראל זה מפריע לי. אין זה אומר שהממשלה אכן מקיימת את הבטחותיה למתפנים, אבל מה בדיוק חדש בזה?

כאשר מדווח שהפיצוי הממוצע למשפחה הוא 1.4 מיליון שקל קשה לי מאוד להתייחס למצבם הכלכלי הקשה. אני יודע מה זה ממוצע ואני בטוח שחלק מהמתפנים יתקלו בקשיים כלכליים, בעיקר אלו שלא מקבלים את הפיצוי הממוצע, אלא הרבה פחות ממנו. עדיין אני חושב שלא יהיה להם כרטיס כניסה למועדון הלא אקסקלוסיבי שבו חברים 1.5 מיליון ישראלים, אתם יודעים אלה שדווח עליהם בדו”ח העוני.

כדי שלא תחשבו שיש לי משהו נגד רותי סיני הנה הפניה למאמר נוסף שפרסמה היום, מאמר שמדווח  שמאבטחים במשרד מבקר המדינה לא קיבלו ומקבלים את שכרם. משרד מבקר המדינה מעסיק חברת שמירה שאינה מקיימת את החוק, ממש מפתיע.

 שנדע איפה אנחנו חיים, או לא כל כך חיים, שבעה בני אדם נהרגו בתאונות דרכים בסוף השבוע. אילו האנרגיות שבזבזנו השבוע לנושא הפינוי היו מופנים למניעת תאונות דרכים, אזי מצבנו היה טוב יותר.