כשלון חיים מרשים של עיתונאית
העיתונאית עמירה הס, הכותבת ב”הארץ” זכתה בפרס על עבודתה העיתונאית לאורך השנים, מה שמכונה בלעז Lifetime Achievement Award, הפרס הוענק לה על ידי הארגון – International Women’s Media Foundation.
אלה חלק מהדברים המעניינים, בתרגום חופשי, שאמרה עמירה הס בטקס קבלת הפרס.
“הרשו לי לפתוח בתיקון, כמה לא מנומס, אתם חושבים לעצמכם, אולם לנו הישראלים סולחים על דברים חמורים יותר מאשר חוסר נימוס”…
לביטוי פרס על “הישג חיים” נדרש תיקון, כיוון שזהו כישלון, שום דבר פחות מכישלון – כישלון חיים. גם הביטוי “lifetime” צריך תיקון, כיוון שאני עוסקת בעיתונות רק שליש מחיי. גם אם הביטוי הזה יוצר רושם שאני עומדת לפרוש בקרוב מעיתונות, אני לא מתכוונת לעשות זאת.
מה אני עושה? אני מוגדרת ככתבת לעניינים פלסטינים. אולם למעשה אני כותבת על החברה הישראלית והמדיניות שלה על שליטה ונזקיה. המקורות שלי אינם חומרים סודיים או הדלפות של פרוטוקולים מדיונים של אנשים בעלי עוצמה. המקורות שלי הם הדרכים הגלויות בהן נעשקים ונלקחים מאלה הנתונים לשליטה זכויות האזרח השוות שלהם.
יש כל כך הרבה ללמוד אודות ישראל, על החברה שלי ומקבלי ההחלטות הישראלים, הממציאים הגבלות כגון: איסור על סטודנטים מעזה ללמוד בגדה המערבית, שבעים קילומטר מביתם. עוד הגבלה, ילדים מעל גיל 18 אינם מורשים לבקר את ההורים שלהם בעזה אם ההורים הם בריאים. ההוראות הישראליות מאפשרות ביקורים רק אם ההורים הם חולים הנוטים למות או שהילדים הם מתחת לגיל 18, אולם קרובים שאינם בעלי קירבה ראשונה, אינם זכאים לבקר לא קרובים בריאים ולא קרובים הנוטים למות.
זו שאלה מעניינת פילוסופית ולא רק עיתונאית: מה כל כך מטריד את המערכת הישראלית באבות או אמהות בריאים? מה מטריד בילד שיקבל חינוך טוב יותר? ואלה רק שני איסורים בשורה ארוכה של איסורים.
כאשר אני כותבת על הטריטוריה הפלסטינית המקוטעת והמוכחדת, הדיווח שלי אינו רק על אנשים המאבדים את רכושם ואת יכולתם להתקיים, הכתיבה אינה רק על הזדמנויות הולכות ונעלמות של אנשים במובלעות מבודדות וצפופות. זה למעשה סיפור על הכישורים של ארכיטקטים ישראלים. זה מלמד כיצד המעשים של ישראל בשטח סותרים את הצהרותיהם הרשמיות, תופעה המאפיינת את המעשים של השלטון הישראלי בעבר ובהווה. בקיצור יש כל כך הרבה דברים שיכולים להעסיק אותי חיים נוספים, או לפחות בשארית חיי.
שפת “תהליך השלום” שהחלה ב 1993, מטשטשת את התפיסה של התהליכים האמיתיים שמתרחשים בתערובת המיוחדת של כיבוש צבאי, קולוניליזם, אפרטהייד, שלטון עצמי מוגבל של פלסטינים במובלעות ודמוקרטיה עבור היהודים.
זה לא התפקיד שלי כעיתונאית לגרום לישראלים ויהודים להסכים שהתהליכים הללו הם בלתי מוסריים ומסוכנים. תפקיד הוא לממש את זכות לחופש העיתונות, על מנת לספק אינפורמציה ולגרום לאנשים לדעת. אולם הגילוי המכאיב שלי הוא שהזכות לדעת אין משמעותה החובה לדעת.
אלפים ממאמרי ומיליוני מילותיי מתאדים. הם אינם יכולים להתחרות עם השפה הרשמית שאומצה בשמחה על ידי תקשורת ההמונים, ושנעשה בה שימוש על מנת לעוות את המציאות – שפה רשמית שמעודדת אנשים לא לדעת.
אכן, כשלון מרשים של עיתונאית.


