לטפל בחרדת הדו-לאומיות
עקרון ההפרדה הוא המנחה את “תפיסת השלום” הישראלית והממחיש את מניעיה: לא פיוס המבוסס על שוויון ועל צדק היסטורי, אלא השאיפה להיפטר מהערבים כדי לשמר את הרוב היהודי ואת הגדרת המדינה כמדינת העם היהודי. אך ההפרדה איננה רק בין היהודים לבין הערבים, אלא גם בין ערבים לבין ערבים. משמעות החלוקה היא הנצחת ההפרדה בין חלקי העם הפלסטיני: בין הפלסטינים בישראל לבין הפלסטינים בשטחים; הפרדת שתי הקבוצות הללו מן הפליטים; הפרדה לקבוצות בתוך השטחים הכבושים עצמם.
הפרדה זו מבטאת את היסוד העיקרי עליו נשענת הגדרת ישראל כמדינת העם היהודי: שלילת הלאומיות הפלסטינית. ישראל מסכימה להעניק אזרחות ישראלית סוג בי”ת לפלסטינים בתוך ישראל ואזרחות פלסטינית סוג גימ”ל לתושבי השטחים, בתנאי שהפלסטינים יוותרו באופן מוחלט על זכות השיבה. היא מסרבת להכיר בפלסטינים כלאום בעל זכויות. הפלסטינים נדרשים לוותר על לאומיותם, כלומר על עצם תחושת השייכות אל הארץ. זכויותיהם המוגבלות יוכרו רק אם יכריזו על עצמם כעל זרים.
תפיסה זו עומדת מאחורי הנוסחה התמימה של “מדינת לאום יהודית”, ובאה לידי ביטוי בשלילה הגורפת של זכות השיבה, המשפיעה גם על מעמדם של הפלסטינים בתוך פלסטין. לאור זאת, ברורה החשיבות של הצבת ההכרה בלאומיות הפלסטינית כתנאי יסוד. המושג “לאומיות” כאן איננו מתייחס בהכרח לסוג של רגש לאומי או זהות, אלא מייצג קטגוריה המגדירה זכויות, אשר במוקדן עומדת השייכות לארץ.
בהיעדר עמדה לאומית נשלל הבסיס של התביעה לזכויות, ומונצחת מסגרת הדיון שאותה מכתיבה ישראל. כל עוד אין עמדה לאומית פלסטינית, מופרדים המאבקים למימוש הזכויות של הקבוצות הפלסטיניות השונות, ומונצח לפיכך הסדר שאותו תובעת ישראל. נוסף על כך, ההכרה בלאומיות הפלסטינית ובזכויות הנגזרות ממנה היא תנאי לדיון מעמיק וגלוי בזכויות היהודים.

זו הסיבה שבגללה אני סבור שמסגרת דיון דו-לאומית היא נקודת המוצא לכל דיון בשאלת פלסטין. במושג “דו-לאומיות” אינני מתכוון בהכרח לפתרון של מדינה אחת, אלא לשני עקרונות יסוד שאותם נדרש כל מהלך פוליטי לקדם: א. שוויון לאומי ואזרחי בין יהודים וערבים בארץ; ב. פיוס המתבסס על צדק היסטורי. כך המושג דו-לאומיות אינו מגדיר “פתרון” אלא נקודת מוצא חיונית וזווית ראייה שאמורה לכוון את מכלול המאבקים לדמוקרטיזציה ולדה-קולוניזציה.
ביסוד נקודת מוצא זו נמצאת ההכרה בכך שאי-אפשר להפריד את הדיון בזכויות היהודים מן הדיון בזכויות הפלסטינים. רבים מהמשתתפים בדיון המתנהל כיום מעדיפים להתעלם מהמושג דו-לאומית, ובכך הם מתעלמים מהגדרות היסוד של המציאות. מלכתחילה אינני חסיד של מודלים, ואני סבור שהדיון הנוכחי, המתמקד בשאלה “האם צריכות לקום מדינה אחת או שתי מדינות?” מטשטש את השאלות העקרוניות. המאבקים והאירועים הם שיביאו ליצירת פתרונות, וכדי שאפשר יהיה להיאבק יש צורך לגבש עמדה עקרונית.
דווקא מסגרת דיון זו מחייבת אותנו להעלות את השאלה אשר כמעט שאיננה נשאלת: מהן זכויות היהודים בפלסטין/ארץ ישראל? אנו מתרכזים בדרך כלל ובאופן טבעי בזכויות הפלסטינים, שכן אלה מופרות תדיר. אולם הסוגיה האמיתית העומדת לדיון היא דווקא השאלה “מהן זכויותיהם הקולקטיביות של היהודים?” מן הבחינה העקרונית, זכויות הפלסטינים הן מובנות מאליהן, ושלילת זכויותיהם הלאומיות היא חסרת בסיס. לפיכך דווקא זכויות היהודים, אשר נשענות כרגע על פרשנות משיחית של ההיסטוריה, המעצבת תהליך מתמשך של ייהוד ודה-ערביזציה, אינן מובנות מאליהן.
הכרה בזכויות היהודים פירושה כמובן צמצומן המשמעותי, תוך כדי הגדרה מחודשת של הקיום היהודי. הנחת היסוד לדיון בזכויות היהודים היא ההכרה בלאומיות הפלסטינית, ובכלל זה גם בזכות השיבה. אך כדי לקדם את מימושן של הזכויות הללו, יש צורך להכיר בד בבד גם בזכויות הקולקטיביות של היהודים. לולא כך, ייוותרו הכרזות התמיכה בזכויות הפלסטינים חסרות משמעות וחסרות אחריות. מסגרת הדיון הקיימת מותירה מקום רק לשתי הגדרות אפשריות קיצוניות של הקיום היהודי: האחת, קבלת ישראל כמות שהיא, על פי הגדרתה שלה. זוהי למעשה הנחת היסוד של “תהליך השלום”.
האפשרות השנייה היא התעלמות מוחלטת מן הקיום היהודי, לעתים מתוך ההנחה שמדינת ישראל תיעלם מעצמה. גישה זו אינה נבדלת עקרונית משלילתם של הציונים את הלאומיות הפלסטינית. מסגרת זאת מסייעת לתעמולה הישראלית להציג כל ביקורת יסודית על המשטר הישראלי באשר היא כשלילת זכות ההגדרה העצמית היהודית או כתביעה לחיסול.
עלינו למצוא את המרחב שבין שתי הגישות הללו, שבלעדיו אי-אפשר לערער על הגדרותיה הנוכחיות של ישראל/פלסטין. זהו בעיניי התפקיד המוטל כרגע עלינו, בהיותנו יהודים המכירים בזכויותיהם הלאומיות של הפלסטינים והמאמינים בחזון של קיום משותף. אנו אלה שצריכים להעלות את שאלת היהודים ולבקש להכיר בזכות לקיום עצמאי. כדי להעניק לשאלת זכות השיבה משמעות, עלינו לכוון לקראת דיון שבו נבחנת מחדש שאלת היהודים. זהו בעיניי הבסיס לתהליך של דה-קולוניזציה, שבהקשר של ישראל/פלסטין משמעותו איננה רק נסיגה, אלא תהליך של שינוי חשוב שצריך לעבור על התודעה הישראלית.
בקרב הישראלים מעורר המושג “דו-לאומיות” חרדה והוא מוגדר “חיסול מדינת ישראל”. עובדה זו כשלעצמה מעידה על כך שהבסיס להגדרת ישראל הוא שלילת עקרון השוויון. רוב הישראלים דוחים כיום מכול וכול את ההכרה בזכויות הפלסטינים, ובפרט בזכויותיהם הלאומיות. אך אל לנו לזלזל בחרדות הממשיות, ויש להתייחס אליהן בכובד ראש. לכן הדרך היחידה העומדת בפני הישראלים היא לפנות אל מקור החרדה: אל השלילה ואל ההכחשה הגורפות של הנַכְּבַּה. עליהם לקבל את האחריות כבסיס לדיון משותף, ועליהם להבין שלא הפלסטינים הם הזקוקים להכרה – אלא דווקא יהודי ישראל. אין סיבה לצפות שהיהודים יוותרו על זכויות היתר שלהם, אלא אם כן יבינו שזו האפשרות היחידה העומדת בפניהם.
זו בהחלט הדרך היחידה להציל את ישראל מריצתה הכוחנית אל עבר ההרס העצמי, שעלול להמיט אסון על האזור כולו. מנקודת המבט הפלסטינית, הכרה בשוויון עשויה להיחשב לפשרה כואבת, משמעותה היא להכיר בזכויותיהם השוות של הכובשים. הלכה למעשה התפשרו הפלסטינים על הרבה פחות מזה, אך אני סבור שדווקא “פשרה” עקרונית זו היא המשמעותית והמתבקשת. דווקא ההכרה בזכויות היהודים היא תנאי לעמידה כנגד התביעות לשלילה עצמית הניצבות במוקד “תהליך השלום”. ההכרה בדו-לאומיות היא הכרזה ברורה על הריבונות הפלסטינית והיא הבסיס לשותפות המבטיחה את הזכויות.
דרכי המימוש של עקרונות אלה מגוונות. מלכתחילה, יש לזכור שאין זה נכון לדון בשאלת פלסטין בנפרד אלא כחלק מהאזור ומהעולם הערבי כולו. דו-לאומיות איננה יכולה להתבסס על ניתוק הפלסטינים מהעולם הערבי, אלא על מיזוג של ישראל בתוך העולם הזה. זהו ההֶקְשר המלא של המסגרת הדו-לאומית. כך, הצבת שאלת היהודים וזכויותיהם במוקד הדיון עשויה להיות גם הבסיס להתחדשות החשיבה הלאומית הערבית.
פרופ’ רז-קרקוצקין מלמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב;
הטקסט פורסם במגזין המקוון ג’דל, בנושא “חשיבה מחודשת על חלוקת פלסטין”. לקריאת המאמרים בגיליון: בעברית | בערבית | באנגלית


