לידה כמקרה חירום: סימפטום של שליטה
במאמר “תנו לרופאים לנהל את הלידה” (הארץ, 26.11), טוענת פרופ’ דרורית הוכנר-צלניקר, מנהלת מחלקת נשים ויולדות בבית החולים האוניברסיטאי הדסה הר הצופים בירושלים, שבשנים האחרונות ניכרת מגמה מדאיגה של התמקדות בחוויית הלידה באופן המשכיח את הדבר החשוב ביותר בהקשר זה – בריאות התינוק והאם. לדבריה, “ניהול לידה הנו מיומנות שיש ללמוד אותה, להתנסות בה ולהתמקצע בה”. על רקע זה תובעת הכותבת להעניק לצוותים הרפואיים את השליטה המלאה בלידות במקום לדרוש לידה כזו או אחרת.
מאחר והמאמר התפרסם בתגובה לדבריה של היולדת רונה מור, אשר נכוותה מיחס המערכת הרפואית, נוצר פולמוס סביב הנושא ורבו התגובות בעניין. הדינמיקה של התנהלות הדיון מוכרת לעייפה ואפילו מעט מדכאת. הסיבה לכך היא שנושא הדיון הוא לכאורה הלידה, אולם בפועל הוא עוסק בסוגייה אחרת לגמרי – שליטה מוסדית בנשים. האשה דורשת לנהל את לידתה בעצמה בעוד מנהלת המחלקה דורשת לנהל אותה עבורה, ובין השתיים נוצר שיח חירשים מכיוון ששני הצדדים מתמקדים בהשגת שליטה במקום באפשרות לשתף פעולה.
בכדי להצדיק את הדרישה לשליטה עושים בתי החולים שימוש בשני אלמנטים מרכזיים: הגדרה צרה למונח “בריאות” וקידום של תפישת הלידה כ”מצב חירום”.
הגדרת הבריאות
בניגוד לרושם אותו מנסה הוכנר-צלניקר ליצור, אין כאן שני צדדים למתרס. הנשים התובעות מהממסד הרפואי לצמצם את מעורבותו בלידות מבקשות בדיוק את הדבר עליו מצביעה גם הוכנר-צלניקר כחשוב ביותר – הבריאות. אולם נדמה כי קיימת מחלוקת ביחס לשאלה הבסיסית ביותר – מהי בריאות? מן הכתוב עולה כי ההגדרה לבריאות היא מקור לכוח ומכאן לשליטה.
בתי החולים עושים שימוש בהגדרה צרה מאוד של בריאות שמתמקדת בחיים ובמוות. הנשים התובעות להחזיר לידיהן את השליטה בלידה עושות שימוש בהגדרה רחבה בהרבה אשר חורגת ממתחם חדרי הלידה ומחלקות היולדות וגולשת אל תוך החיים שלאחר הלידה והשחרור מבית החולים.
קרעים בפתח הנרתיק, קרעים ברצפת האגן, חתכים בשרירי הבטן עקב ניתוחים קיסריים ושאר צרות, שניתן היה אולי למנוע, הם מנת חלקן של מרבית הנשים היולדות. לב הטענה שלי הוא כי לידה טבעית, המנוהלת על ידי היולדת בתמיכת הצוות הרפואי, מקטינה את הסיכוי לצרות כאלה ומובילה להגדלת הסיכויים שבריאות האם והתינוק תובטח מכל אספקט שהוא כולל הנפשי. מדבריה של הוכנר-צלניקר ברור כי אלמנטים אלו אינם בראש מעייניה, וכי היא מוכנה להסתפק בהגדרה צרה בהרבה לבריאותן של נשים. כאמור, ההגדרה הצרה יותר מתמקדת במקרי הקיצון ובשאלות של חיים ומוות. כאשר הדברים מוצגים כך, ומבוססים על הפחדה ואיום, קשה יותר להתנגד למסר לפיו הרופאים הם אלו אשר מצילים את הנשים ותינוקותיהן מסכנות המוות בלידה. זאת, על אף שמדובר בתהליך טבעי לחלוטין שגוף האשה אמור להיות ערוך ומצויד היטב לקראתו.

בכדי להבין את עומק המחלוקת בשאלת הבריאות אפשר לעשות שימוש במקרה המבחן של הקרעים. נשים רבות מסיימות את הלידה עם קרעים ברצפת האגן, בפתח הנרתיק או בשרירי הבטן המופרדים בעת ניתוח קיסרי. כל קרע שכזה עשוי בקלות להפוך לגורם הפוגע בצורה משמעותית בבריאות האשה, ולהתבטא בכאבים, בקושי לנוע, בקיום יחסי מין, באובדן שליטה על הסוגרים, ובעוד רשימה ארוכה של סימפטומים. למרות זאת, אשה המשוחררת מבית החולים עם קרעים מסוגים אלה מוגדרת כבריאה. אם נולד תינוק בריא והיולדת בחיים, הלידה מוגדרת כמוצלחת. האם ייתכן שהטבע תכנן אותנו, הנשים, כך שאיברים רגישים וחשובים יינזקו בשיעורים גבוהים בלידות? התשובה היא כמובן שלילית.
את המחיר הכבד ביותר משלמות הנשים עצמן, אולם גם מערכת הבריאות כולה (ומכאן, הציבור כולו) משלמת על כך מחיר כבד. בעקבות נזקים הנגרמים בלידות נאלצת מערכת הבריאות לממן מערך שלם ויקר של טיפולים מסוגים שונים. החל בפיזיותרפיה מתמשכת לרצפת האגן, עבור בתמיכה נפשית ועד ניתוחים מסובכים. בנוסף, חשוב להבין כי כל נזק שכזה מגדיל את רמת הסיכון בלידות עתידיות, ובכך משית עלויות נוספות על אותן המחלקות בהן הנזק נוצר מלכתחילה. יולדת בסיכון זקוקה למשאבים גדולים יותר של המערכת מאשר יולדת אשר אינה בסיכון.
מכאן ברור ששימוש בהגדרה רחבה של בריאות, כפי שדורשות הנשים, עשויה להוביל לבריאות אמיתית של נשים לאחר לידה ולחיסכון ניכר במשאבים ציבוריים. אולם לשם כך, יש להשיג מן היולדות שיתוף פעולה מלא בלידה ולהימנע מהקטנת חלקן ושליטתן במהלכה.
מצב חירום
מדבריה של הוכנר-צלניקר ניתן ללמוד כי היא רואה בלידה סוג של מצב חירום אשר את השליטה בו יש ללמוד. הגדרת הלידה ככזו היא עניין של בחירה. בחירה אחרת תגדיר אותה כשיאו של תהליך טבעי אשר מתנהל בדרכו, כולל מרכיב גדול של חוסר וודאות. האומנם כל חוסר וודאות הנו תנאי מספק לצורך הגדרת מצב חירום? על פי הגדרת הלידה כמצב חירום קל לדרוש שליטה ולתיתה בידי אנשים מנוסים ובעלי ידע. קשה להתעלם מהפן המעגלי של הטיעון שבו הגורם האמון על טיפול במצבי חירום הוא המגדיר את הלידה ככזו.
על פי הגדרת הלידה כתהליך טבעי, גם אם כזה הכולל אי-ודאות, אין שום צורך באנשים בעלי ידע או ניסיון לניהולו השגרתי. אנשים אלו יידרשו רק כאשר התהליך הטבעי יהפוך מסיבה כלשהי לבעל מאפיינים של מצב חירום. בניגוד לטענת הוכנר-צלניקר, את מיומנות הלידה אין כל צורך ללמוד. הלידה היא התנהלות טבעית לגמרי ועל כן האשה היולדת היא המנהלת הטובה ביותר של לידתה. הצוות הרפואי מוזמן לתמוך במנהלת בעזרת הידע והניסיון, אולם מוטב לו לשמור על צניעות ביחס לכל אלו ולא לתבוע זכויות שאינן שלו.
הראיה החותכת ביותר לאמון אותו נותנות נשים בצוותים הרפואיים גלויה לכל – רק מאות ספורות של לידות מתנהלות כיום בבית, וגם בקרב יולדות הבית נמצאת דרישה גורפת לנוכחות מיילדת מוסמכת, עדיף עתירת ניסיון. מנהלי מחלקות אינם צריכים לקרוא לנשים ללדת בחסות הממסד הרפואי מאחר והן עושות זאת מרצונן. אי לכך, אין כל סיבה לנצל את משיכתן לביטחון שמקנה הממסד, ולבקש מהן למסור בעמדת הקבלה כל רצון חופשי או דעה.
שותפות שונה בין הצדדים והעדפתה על מאבק השליטה עשויה להוביל למראות שונים לגמרי של לידות. נקבות בטבע אינן צורחות לעולם בשעת לידה. הן משחררות קולות נמוכים ועמוקים שמן הצד נשמעים כמעידים על התכנסות פנימה ולא על מצוקה. נקבות בטבע אינן מקובעות במקום אחד בשעת לידה. הן נעות ותומכות באופן אקטיבי בוולד היוצא מתוכן. אין לחיות בטבע מיילדת שמנחה אותן מתי ללחוץ, ועל כן הן אינן לוחצות אלא דווקא מרפות, ומאפשרות לגופן לבצע את הלחיצה המדויקת בזמן המתאים לו, מבלי להתנשף, לכווץ את הפנים ולהאדים, מבלי לגרום עקב כך לנזקים חמורים. כך נראות גם לידות טבעיות של נשים. טענת הנשים בזכות לידה טבעית היא שקיום אלמנטים אלה בלידה מקטין את הסיכוי לאותם קרעים ונזקים שהפוגעים באיכות חייהן עוד שנים רבות לאחר הלידה. על כן, הן עומדות על זכותן ללדת כפי שהטבע תכנן, בעוד אנשי הצוות הרפואי נכונים לעזור באם עולה הצורך, אך אינם משתלטים על הלידה בהיעדר כל צורך שכזה.
חשוב לשים לב כי אין מדובר כאן בטענה הניאו-ליברלית המוכרת, על פיה האחריות מוטלת במלואה לפתחו של הפרט. אין זו קריאה לקיום של לידות בית או של לידות ללא צוות רפואי, על אף שאלו שני נושאים שראוי לקדם במקביל לטובת הרוצות בכך. הטענה נוגעת אך ורק למהות היחסים בתוך חדרי הלידה ולאופיים, ומתמקדת בדרישה בסיסית לצניעות מצד אנשי הצוות הרפואי, ולרגישות גבוהה בהרבה, מזו הקיימת כרגע, לצרכיה המשתנים של היולדת אותה הם מלווים. מדובר בדרישה אשר תביא תועלת לכל טיפול רפואי באשר הוא, אולם בכל הנוגע ללידה, השלכותיו יוצרות את ההבדל בין בריאות לבין חולי. בין אשה המסיימת לידה כשהיא בריאה באמת, לאשה המסיימת את הלידה עם נזקים לא הכרחיים, ויוצאת מבית החולים בריאה פחות ממה שהיתה כאשר נכנסה אליו.
על הרופאים בכלל, ומנהלי המחלקות המודעים להיבטים כלכליים בפרט, לחבור אל היולדות מנקודת מבט שונה לגמרי – במקום לתבוע לעצמם את הזכות לנהל את הלידה, עליהם לדרוש ביחד עם היולדות את התנאים האופטימליים ללידה שבה היולדת יכולה לממש את זכותה לנהל את לידתה. לידות טבעיות בתנאים טובים צורכות הרבה פחות משאבים ונוטות להסתבך הרבה פחות. מספיק לחשוב על החיסכון האדיר ברופאים מרדימים ובחומרי הרדמה, לו נשים אשר רוצות ללדת ללא משככי כאבים היו זוכות בתמיכה מלאה, שלא לדבר על עידוד. לידות כאלה מאפשרות לצוות הרפואי לעבוד פחות קשה, להסביר פנים לכל יולדת, ולגייס את מיטב ניסיונם לטובת אלו שבאמת זקוקות לכך.
את מאבק השליטה, שנדמה כי כולם מפסידים מהתנהלותו, ניתן בקלות להחליף בשיתוף פעולה. לשם כך, ייאלצו הרופאים לוותר על התפישה כי הם יודעים טוב מהאשה כיצד נכון וראוי ללדת, להעניק משקל רב להיבטים רחבים של בריאותה, ולהתחיל להתייחס ללידות כתהליך טבעי אשר מסיבות שונות מתנהל בבתי חולים על אף שאינו מהווה מחלה בשום צורה שהיא.
צילי פז וולק היא ד”ר לקרימינולוגיה ואם לשלושה


