• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

לידתה של הפוסט אשכנזיות

מאיר עמור

סוציולוג (פרופ’ בגימלאות), אקטיביסט, ממייסדי ארגון הל”ה וסרבן מצפון חברתי

מגיעה העת בחייו של אדם שהוא רוצה וצריך לשאול את עצמו שאלות לגבי מיהו ומהו. מסתבר שגם במחקר האקדמי זכה רצון זה לכיסוי עיוני. הפסיכולוג החברתי ליאון פסטינגר כתב מאמר מרתק לפני למעלה מ-50 שנה. המאמר נקרא “תיאוריה של השוואה חברתית”.

על פי תיאורית ההשוואה החברתית של פסטינגר, הצורך הבסיסי להכיר את יכולתך האישית ואת מידת נכונותן של דעותיך דוחף אנשים ליצור קבוצות הומוגניות על בסיס של “יכולת” מחד ו”דעה” מאידך. כדי לדעת למה אני מסוגל והיכן אני נמצא מבחינת דעותיי, אנחנו משווים עצמנו לאנשים הדומים לנו. לכן אנשים נוטים ליצור קבוצות שלחבריהם יש “יכולת” דומה לשלהם או קבוצות שלחבריהן יש “דעות” הדומות לשלהם.

פסטינגר טען שקבוצות המבוססות על “יכולת” נוטות להיות תחרותיות ולוחמניות בתוך עצמן, אך אדישות למדי לגבי קבוצות “יכולת” אחרות. לעומת זאת, בקבוצות המבוססות על “דעה” דומה יש סולידריות פנימית ונטייה  לראות  את “אחר” ו”השונה” כאיום. הסיבה ברורה. מי שיכולתו נופלת משלי (למשל בריצה ל-100 מטר) אינו משמש לי אתגר, יכולתו אינה קריטריון לבחינת יכולתי, ולכן אני בדרך כלל אדיש אליו.

לעומת זאת, בקבוצות של “דעה” המצב אחר. אם אני מחזיק בדעה אחת (למשל בדת היהודית) ואת/ה באחרת (למשל נוצרית, מוסלמית או הינדית) אין דרך ממשית לקבוע מי צודק יותר או פחות. אם אני טועה, (זאת אומרת שדעתי/אמונתי היא טעות), פירושו של דבר שאתה (דעתך/אמונתך) צודק וההיפך. מכאן נובע כי את ההוכחה לנכונותה של “הדעה” שלהם מקבלים אנשים מעצם שייכותם לקבוצה של אנשים החושבים כמוהם או באופן הדומה להם. מכאן נובעים גם אספקטים רבים של זהות עצמית ובטחון עצמי. מסורת, טכסים והתכנסויות שהקבוצה עורכת מגבשים את הזהות הקבוצתית וכן את תחושת “הנכונות” של הרעיונות המשותפים של חברי הקבוצה.

בעשורים הראשונים לקיומה של ישראל, הדומיננטיות של ה”יכולת” ושל ה”דעה” האשכנזיים לא הייתה מוטלת בספק. אמנם היו מתנגדים ל”יכולת” ול”דעה” האלה, אך עם הזמן הפך מודל האשכנזיות לקריטריון השיפוט הכמעט בלעדי לגבי הישגים ועמדות בחברה הישראלית. שלטונם של “היכולת” ו”הדעה” האשכנזית בישראל היה אחד מהמאפיינים התרבותיים והחברתיים העמוקים והבולטים של החברה הישראלית. הדומיננטיות הזו תפסה לגבי החברה היהודית והערבית כאחת, אם כי לא במידה שווה לגבי כל אחת מהחברות הללו.

דרך אגב, רבים טועים וחושבים כי אשכנזיוּת ואשכנזים באו מאירופה. יש כאלה שאפילו מרחיקים את עדותם וטוענים שחלק מהאשכנזים אפילו הגיע מצפון-אמריקה.  האמת היא שאשכנזים ובעיקר האשכנזיוּת נולדו בישראל. שניהם “צברים” כשרים ולמהדרין.

באוגוסט 1982, כעשור אחרי המרד של “הפנתרים השחורים”,  נערך כנס בהיכל התרבות בתל-אביב תחת הכותרת “ישראל זה אני”. היה זה כנס מתריס וכאוב. השתתפו בו פעילים חברתיים רבים משכונות ועיירות פיתוח מכל הארץ. ויקי שירן ז”ל היתה אחת מהמארגנות של הכנס והוא היה קשור להקמתה של מפלגת “תמ”י באותם ימים.

לכבוד הכנס, עיצב פרוספר בן הרוש, אחד מהמעצבים הגרפייים הטובים בארץ, כרזה. בראש הכרזה מופיע סמל מדינת ישראל – המנורה עם עלי הזית עם הכתובת “מדינת ישראל”. מתחת לסמל, ללא כל סדר ברור, מופיעים, באותיות דפוס, שמותיהם של המוסדות המרכזיים של מדינת ישראל: הכנסת, המפלגות, הסוכנות היהודית וכולי. על תחתית הדף מרוח כתם דיו שחור וגדול, שטיפותיו כאילו “מכתימות” את שמות מוסדות המדינה השונים, ובמרכז הכתם, בכתב-יד, כתובה הכתובת “ישראל זה אני”.  הכתם מתריס את כעסו . בשוליים התחתונים של הדף אנחנו למדים כי זהו כנס שכונות, ניסיון להקים אירגון-גג של השכונות בישראל וכן כי “הברירה הטבעית” תשיר בתוכנית האמנותית.

הכנס ההוא והכרזה ההיא ביטאו באופן סימלי את גיבושה של הביקורת החברתית על הדומיננטיות של האשכנזיות. בדיעבד, הכרזה גם ביטאה את המשך התמוטטותה של האשכנזיות. אלה היו הימים הראשונים של העידן הפוסט-אשכנזי בחברה ובתרבות הישראלית. השנים הסוערות של הרבע האחרון של המאה הקודמת עירערו את ה”דעה” ואת ה”יכולת” האשכנזית. עם תחילת המאה הנוכחית נראה כי מעמדה של האשכנזיות התערער ואולי גם התמוטט סופית, ונכנסנו לעידן הפוסט-אשכנזי. בעידן הזה האשכנזיות אינה משמשת כקריטריון בלעדי.  בעידן הזה אשכנזים כבר אינם קבוצת התייחסות הכרחית או מחויבת המציאות. כפי שלטיטניק לקח זמן רב לשקוע, אנו עדים כעת לשקיעתה של האשכנזיות.

כיום, “ישראל זה אני” ו”פוסט-אשכנזיות” אינם קריאת תגר. גם אין זו התרסה. זוהי הכרה נכוחה במציאות. מציאות שבה הקריטריונים להשוואה וקבוצות ההתייחסות של ה”דעה” וה”יכולת” חדלו להיות אשכנזים ואשכנזיוּת. קבוצת ההתייחסות והקריטריונים הם כיום אחרים. אולי זהו הפתח שדרכו יופיעו הישראלים ותופיע הישראליוּת. יתכן שלא. על לידתה וליד עריסתה של הישראליות ניטש עדיין ויכוח קולני ורב. אך ברור לגמר ש”המהפכה האשכנזית מתה”, כפי שכתב סמי שלום שטרית. “ישראל זה אני” והעידן הפוסט-אשכנזי כבר כאן. השאלה היא לאן ניקח אותם, מה נעשה בדרך ומה ומי נהיה –  נותרה פתוחה. אך השאלה היא כבר בידינו וזה חשוב ביותר. חשוב גם שתהיה שנה טובה.

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: