• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

לפעילים המזרחים כדאי ללמוד מהערבים

מאבק המושתת על שנאת מפא”י ההיסטורית והשמאל הנוכחי יבטיח למזרחים עוד עשורים של אפליה מוסדית. על המזרחים לתבוע הכרה ממשלתית באפלייתם ולהיאבק עם הערבים יחד נגד ההחלשה הכלכלית של היישובים הערביים ועיירות הפיתוח. בעקבות “סלאח, פה זה ארץ ישראל”
רון גרליץ

הסדרה “סאלח, פה זה ארץ ישראל” היא אחת היצירות החשובות שנוצרו כאן בשנים האחרונות. אני מעז לומר שאי אפשר להבין את החברה, הכלכלה והפוליטיקה בישראל בלי להכיר בעובדות שנחשפות בה. מסמכים ארכיוניים הופכי קרביים וריאיון מצמרר עם הגיאוגרף אלישע אפרת מגלים מדיניות כוללת ומכוונת ליישב את עולי צפון אפריקה בעיירות הפיתוח ואת האופן שבו הופעלה מדיניות זו. מערכת ממוסדת ומאורגנת של שקרים, הטעיה והסתרה מנעה מן העולים שבאו מצפון אפריקה להבין לאן לוקחים אותם ומנעה מקרוביהם בארץ את האפשרות להזהיר אותם. אחר כך גם פעלו למנוע מהם לעזוב את המקומות שבהם יושבו. כשהגיעה באמצע שנות החמישים העלייה הפולנית, עליית גוֹמוּלְקָה, פרנסי המדינה לא העלו בדעתם לנהוג בהם כך, ושלחו אותם לשיכונים שנבנו למענם ברמת אביב ובערים אחרות בישראל.

טבעי שהסדרה הזאת תעורר כעס בקרב כל אדם הגון. אצל רבים היא מעוררת כאב אישי ומשפחתי עצום על גורלם וגורל משפחותיהם, שנזרקו בניגוד לרצונם לאותם יישובים נידחים, חסרי תשתיות ושירותים. חלקם נידונו בשל כך לעוני ומחסור עד היום. אבל אני חושש מאוד שהמסקנה והקריאות הנשמעות לפעולה בעקבות הסדרה יבטיחו עוד שנים רבות של אפליה כלפי מזרחים.

עיקר הדרישות שעולות בשיח הציבורי בעקבות הקרנת הסדרה הן הכרה בעוול ההיסטורי של שלטון מפא”י, פתיחת ארכיונים ודרישות בתחום הסמלי, כמו שינוי שם רחובות – כולן דרישות ראויות וחשובות. עם זאת, דחוף וחשוב יותר לדעתי לגרום לממשלה לבצע מהלכים של תיקון האפליה התקציבית הנוכחית כלפי המזרחים, כולל הפניית משאבים לאותן עיירות פיתוח שעדיין סובלות ממחסור אדיר. הממשלה הנוכחית שונאת המזרחים מנסה למנוע זאת בכל כוחה, גם מול ניסיונות של הפקידות המקצועית באוצר לתקן את האפליה.

מחיקת שם הרחוב &quo; במסגרת המחאה "החלפת שמות הרחובות הגזעניים"
מחיקת שם רחוב במסגרת המחאה “החלפת שמות הרחובות הגזעניים”

מדיניות ממשלתית אינטרסנטית

בשנים האחרונות אני עוסק במאבק לשוויון בין האזרחים היהודים והערבים. ההשוואה בין שני המאבקים לשוויון מעלה תובנות חשובות. מצד אחד, האפליה כלפי הערבים היא עמוקה, רחבה, שיטתית ורב־ממדית הרבה יותר מאשר ביחס למזרחים. לצערי, רוב תושבי היישובים הערביים יכולים רק לחלום על תשתיות, אפשרויות תעסוקה, תחבורה וחינוך פורמלי ובלתי פורמלי ברמה הנמצאת בעיירות הפיתוח. מצד שני, בדבר אחד המאבק לשוויון בין יהודים לערבים נמצא במצב טוב יותר: יש הכרה ממשלתית מלאה ופומבית באפליה התקציבית של הערבים. זו הכרה חדשה יחסית; עד לפני חמש שנים אפשר היה לשמוע פקידים, אנשי ציבור ואנשי תקשורת בכירים חוזרים על אותה טענה שחוקה ושקרית, שהבעיה היא רק בניהול ובשחיתות ברשויות המקומיות הערביות, ושאין שום אפליה מהותית בתקציבים.

טענות דומות אנו שומעים עד היום ממכחישי האפליה כלפי המזרחים: “אוסף של מוציאי קיטור מקצועיים שבחרו ראשי רשויות מושחתים”, או לחלופין “כל עיירות הפיתוח היום משגשגות ומבוקשות”, ועוד. גם אחרי הסדרה הזדרזו רבים להכחיש את האפליה. מירב אלוש־לברון הזכירה את עוצמת ההכחשה המתמשכת של הטענה המזרחית בקשר לאפליה, ושאלה בכאב איך אפשר להכחיש משהו שנטוע עמוק כל כך בהוויה הישראלית.

דרישה מרכזית של המאבק המזרחי צריכה אפוא להיות דו”ח ממשלתי שממפה את האפליה כלפי המזרחים. דו”ח כזה יהווה בסיס לתיקון. ייתכן שציפייה מהממשלה לפרסם דו”ח שמראה את האופן שבו היא מפלה אזרחים נראית בלתי מציאותית, אבל למובילי המאבק המזרחי כדאי לדעת שלפני שנתיים הממשלה פרסמה דו”ח כזה בדיוק לגבי אפליית האזרחים הערבים. לא מאמינים? מוזמנים לצלול לכאן, לדו”ח ממשלתי רשמי ופומבי המונה 120 עמודים, ומפרט את את מידת האפליה התקציבית ואת מנגנוניה כלפי האזרחים הערבים בכל תחומי המדיניות המרכזיים: חינוך, השכלה גבוהה, תשתיות, תחבורה, דיור ותכנון, הכנסות מרשויות מקומיות ועוד ועוד; את האפליה בהשקעות ממשלתיות ואת הפערים שהם תוצאה של אפליה זו. לא זו אף זו, אחרי כל תיאור של מנגנון מפלה מופיעות המלצות מדיניות מפורטות לתיקון האפליה. כמה חודשים אחרי סיום העבודה על דו”ח זה קיבלה הממשלה בדצמבר 2015  את החלטה 922 לתיקון חלק מאותם מנגנונים מפלים.

המזרחים יכולים רק לדמיין דו”ח ממשלתי כזה, שימפה את מנגנוני האפליה הממשלתיים נגד המזרחים. אך דו”ח כזה יהיה בסיס הכרחי לתיקון, במיוחד כיוון שחלקים רחבים כל כך בשלטון ובציבור עדיין מכחישים את האפליה. את מה שהממשלה עשתה ביחס לערבים, אני מציע לפעילי המאבק המזרחי לדרוש. אמנם מסובך יותר למפות ולכמת את האופן שבו המדינה מפלה את המזרחים, כי אין הפרדה גורפת כל כך במקומות היישוב, במערכות החינוך ואפילו בהרכב המשפחתי כמו בין יהודים וערבים. אבל זו משימה אפשרית לחלוטין בתחום של מחקר מדיניות ציבורית, והממשלה יכולה לעשות זאת.

לאפליה התקציבית של הערבים והמזרחים יש גורם מרכזי אחד משותף: החולשה הכלכלית של היישובים הערביים ועיירות הפיתוח. השירותים שניתנים לאזרחים על ידי הרשויות המקומיות ניזונים מתקציבים ממשלתיים ישירים בתוספת משאבי הרשות המקומית. רשויות מקומיות עניות אינן יכולות להוסיף משאבים רבים לתקציב הממשלתי, ולכן תושביהן מקבלים שירותים בסיסיים ברמה נמוכה: תשתיות, חינוך, חינוך בלתי פורמלי, רווחה ועוד. הסיבה העיקרית לחולשה הכלכלית היא מדיניות ממשלתית מכוונת שהותירה אותן ללא מקורות הכנסה. בעניין זה האפליה כלפי היישובים הערביים חמורה בהרבה מאשר כלפי עיירות הפיתוח, שבהן לפחות נבנו אזורי תעשייה, אך גם הן סובלות מאז הקמתן ממחסור אדיר במשאבים עירוניים כתוצאה ממדיניות ממשלתית.

אמנם מסובך יותר למפות ולכמת את האופן שבו המדינה מפלה את המזרחים, כי אין הפרדה גורפת כל כך במקומות היישוב, במערכות החינוך ואפילו בהרכב המשפחתי, אבל זו משימה אפשרית לחלוטין בתחום של מחקר מדיניות ציבורית

התוצאה היא שביישובים הערביים ובעיירות הפיתוח ההוצאה הציבורית נמוכה באופן משמעותי מאשר ביישובים שבהם גרים בעיקר יהודים אשכנזים. תושביהם – ערבים ומזרחים, כולל הילדים והנכדים של אותם עולים שסבלו ממדיניות הממסד, הזקוקים למערכות חינוך ורווחה שיטפלו בצלקות העוברות מדור לדור ויתקנו את העוול – מקבלים שירותים הרבה פחות טובים.

אולם במהלכי עיצוב המדיניות לקראת תיקון חלקי של האפליה נגד הערבים בעקבות התוכנית המערכתית לשילוב כלכלי של החברה הערבית (אותו דו”ח שהוזכר לעיל) קרה דבר מפתיע, ואני חושב שלכל מי שתוקפים כעת את שלטון מפא”י ומהללים את השלטון הנוכחי כדאי מאוד לדעת זאת.

התוכנית והדו”ח שעמד בבסיסה היו תולדה של החלטת אגף תקציבים באוצר לטפל במצב הכלכלי הגרוע של האזרחים והיישובים הערביים. זה לא קרה בגלל טוב לב או תודעת שוויון מפותחת, אלא בגלל אינטרס כלכלי אקוטי לשלב את הערבים בתעסוקה, שכן אגף התקציבים חזה פגיעה אנושה בכלכלה אם לא ישולבו בה האזרחים הערבים והניע מהלך בעניין.

במה שנראה אז כחוכמה ובדיעבד כתמימות, הם חשבו שתיקון רוחבי במנגנוני התקצוב אשר יצמצם את האפליה לא רק כלפי היישובים הערביים אלא של כל היישובים המוחלשים, כולל היישובים שיש בהם רוב מזרחי, יקל על העברת התיקון לערבים. הם ככל הנראה הכירו את שנאת הערבים הרווחת בקרב שרי הממשלה, אבל בדרך הם גם הכירו מקרוב את שנאת המזרחים שלה. כי מהלך מרכזי בעניין היה תיקון מנגנון המאצ’ינג האחיד בתקציבי חינוך ורווחה. בעמ’ 57 מתאר הדו”ח כיצד המנגנון הנוכחי מפלה את היישובים החלשים, ובעמ’ 92-94 מופיעה בו הצעת מדיניות מפורטת לתיקון האפליה לגבי כלל היישובים החלשים על ידי שיעורי מאצ’ינג דיפרנציאליים ברווחה ובחינוך. שינוי כזה יגדיל את תקציבי הרווחה והחינוך של היישובים החלשים במאות מיליוני שקלים – שליש מתוכם יילך ליישובים הערביים והשאר ליישובים אחרים, ובהן עיירות הפיתוח ויישובים אחרים שרוב תושביהם מזרחים.

האגף החזק ביותר בשירות המדינה היה נחוש לתקן אחת ולתמיד את האפליה בשיטת המאצ’ינג שפוגעת בתושבי הרשויות החלשות, בעיקר ערבים ומזרחים, אבל ב־2015 היתה ממשלת נתניהו נחושה לא לטפל באפליה נגד המזרחים, וחסמה את היוזמות הרוחביות האלה שהיו יכולות לעשות תיקון היסטורי ולצמצם פערים גם בין מזרחים לאשכנזים. היא הותירה את המאצ’ינג המפלה, העבירה בדרכים אחרות כסף חדש רק ליישובים ערביים, וליתר ביטחון ליוותה את מהלכי התיקון בהתקפה פוליטית והסתה רבת עוצמה נגד הערבים.

התקציב החדש הזה לערבים לא בא על חשבון המזרחים, אבל האדישות של הממשלה הזאת לגורלם גדולה כל כך, עד שכאשר היא נאלצה להעביר כסף לערבים (כאמור, בגלל אינטרסים כלכליים ולא מתוך תפיסת שוויון), היא דאגה לעשות זאת בלי שגם עיירות הפיתוח ייהנו מהמהלך, והותירה את תושביהן להמשיך לסבול מאפליה תקציבית.

רק חיבור מאבקים יוביל לתיקון

“סאלח פה זה ארץ ישראל” הראתה בבירור שהשלטון בשנות החמישים נקט מדיניות מפלה וגזענית כלפי המזרחים. בלי להפחית מחומרת המעשים ובלי להצדיקם חלילה, אפשר לציין שהם נעשו בתקופה אחרת, כשהעולים הכפילו את מספר התושבים וכדי לקדם מטרות לאומיות כמו פיזור אוכלוסייה. אבל אין שום נסיבות מקילות לכך שהממשלה הנוכחית, העסוקה בהורדת מסים לעשירים בעידן של יציבות כלכלית, חוסמת יוזמה של האוצר לתיקון חלק מהאפליה נגד עיירות הפיתוח, מניחה להן לדשדש במשאבים דלים ומותירה אותן עם מערכות חינוך ורווחה המייצרות דורות של אנשים שסיכוייהם להצליח נמוכים כל כך.

צילומסך מתוכניתו של אמנון לוי
צילומסך מתוכניתו של אמנון לוי ״השד העדתי״. מערכות חינוך המייצרות דורות של אנשים עם סיכוי נמוך להצליח

זו הסיבה שאני מבקש להזכיר שב-2015, כשאגף תקציבים קידם בכל הכוח מדיניות שהיתה מתקנת אפליה חומרית קשה נגד המזרחים בעיירות הפיתוח, הממשלה הנוכחית בלמה זאת. קל לממשלה הזאת לתמוך בשינוי שמות בשלטים, בפתיחת פרוטוקולים המעידים על פשעי מפא”י ובהסטת תקציב התרבות המזערי: אלה מהלכים שגם מלבים את המתח בין מזרחים לאשכנזים וגם אינם מחייבים השקעה תקציבית. אך בחסות הרעש של אותם מהלכים היא דואגת לחסום מהלכים לשוויון תקציבי מהותי.

באגף תקציבים הכירו את שנאת הערבים הרווחת בקרב שרי הממשלה, אבל בדרך הם גם הכירו מקרוב את שנאת המזרחים שלה

הזעם על שלטון מפא”י מוצדק, אבל אני מתקומם על הפער בינו לבין השתיקה הרועמת נוכח ההתעללות של הממשלה הנוכחית במזרחים, על אחת כמה וכמה כשהוא מגיע מאקטיביסטים. עצתי לפעילים המזרחים היא לדרוש מהממשלה לאמץ מיד את המלצות משרד האוצר ולתקן מיד את מנגנוני המאצ’ינג ברווחה ובחינוך. זה מהלך שעלותו התקציבית היא אפס, כיוון שהוא משנה את חלוקת התקציבים בין יישובים עשירים לעניים, ויזרים תקציבים רבים לשירותי הרווחה והחינוך בעיירות הפיתוח (וכאמור גם ביישובים הערביים).

מאבק מזרחי שימשיך להיות מופנה לשנאת מפא”י ההיסטורית והשמאל הנוכחי יבטיח למזרחים עוד שנים רבות של אפליה ממשלתית, ויבטיח לכולנו עוד שנים רבות של שלטון שמלבה את המתח בתוך החברה בישראל ואת הסכסוך בין יהודים לערבים. בחיבור בין המאבק המזרחי למאבק הערבי לשוויון טמון מפתח לתיקון. כי תיקון האי־צדק במימון הרשויות המקומית, ובשטחי השיפוט ובחלוקת הקרקעות צריך להיות דרישה משותפת של שתי קבוצות אלה. גם המזרחים וגם הערבים לא הצליחו לקדם מהלכים משמעותיים לצמצום האפליה בתחומים אלה; רק לחץ משותף שלהם יכול להכריע את הממשלה בעניין.

אם הזעם שמעוררת הסדרה יופנה לממשלה הנוכחית, על כך שהיא משמרת את האפליה נגד המזרחים, ולניסיון להחליף אותה בממשלה שתתקן את האפליה, אולי תיסלל כאן דרך לשוויון, גם למזרחים וגם לערבים. זו גם דרך לחתור תחת השיסוי ומלחמת הכול־בכול שהממשלה הזאת זורעת בחברה הישראלית בין יהודים לערבים ובין מזרחים לאשכנזים. אם כל זה יקרה, אפשר יהיה לומר שזו כנראה הסדרה הכי חשובה שנעשתה כאן אי פעם.

הכותב הוא מנכ”ל שותף של עמותת סיכוי, העמותה לקידום שוויון אזרחי. הדברים נכתבו על דעתו בלבד

כנראה שיעניין אותך גם: