לתקוף, לפייס, להתנהל בדרך האמצע או לזגזג?
כנגד ארבעה סוגי שיח בעייתיים אודות מדיניות בתחומי חוץ וביטחון בישראל יש להתריע: 1. פייסנות מקובעת. 2. כוחנות מקובעת. 3. מתינות דוגמטית של תמיד ללכת בדרך האמצע, 4. התפכחות קיצונית – מעבר קיצוני משיח קצה אחד לשיח קצה אחר לאחר תהליך מדומיין של פקיחת עיינים.
ארבעת סוגי השיח הללו אודות המדיניות הנכונה לישראל בתחומי חוץ וביטחון הם טיפשיים, במובן שהם לא מציעים כלים טובים להתמודדות עם מציאות מורכבת ומשתנה, בעיקר בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי. את זה אפשר לומר ללא קשר לעמדה פוליטית. ממש כמו שתהליך שלום כושל אחד לא מעיד על כישלון דרך הפיוס וההוגנות כך מלחמה כושלת אחת לא יכולה להעיד על כישלון דרך הכוחנות. המציאות מורכבת ודינמית מדי לסוגי השיח המקובעים, הגורסים שיש כלי אחד (פיוס או כוחנות) שטובים כמעט לכל בעייה בתחומי החוץ והביטחון.
להבדיל מסוגי השיח האלו יכול להתקיים שיח של רוויה, פרשנות והקשר שממסגר סוגיות של מדיניות ושיפוט מדיניות בצורה שונה לחלוטין. לפי ההגיון הכללי של שיח זה, כלים שונים של מדיניות טובים להקשר מסוים ויש להפעיל אותם עד לרוויה או מיצוי של האפקט שהם צפויים להניב. כשמפעילים כלי אחד יש תמיד צורך לזכור כי אסור להפעילו פחות מדי או יותר מדי, וכי שימוש בכלי אחר בתכלית יכול להיות הצעד ההגיוני הבא. כשמפעילים כלי של מדיניות, חשוב גם לזכור כיצד הוא ייתפש בעיני הצד השני ובעיני העולם ולתת על כך את הדעת. זהו ההיבט של הפרשנות הסבירה.
למשל, הכפלה של מספר המתנחלים תוך כדי קיום של תהליך שלום מסרה לפלסטינים מסר כי התהליך הוא הונאה ישראלית. זוהי פרשנות סבירה לחלוטין לאור העובדה שהישראלים בעצמם חושבים על עצמם, ובוודאי על הפוליטיקאים שלהם, כי הם תחמנים ורמאים (“ישרא-בלוף” הוא כינוי גנאי של ישראלים על הישראליות עצמה). אם כך מדוע שלא יחשדו הפלסטינים, המצויים איתנו בעימות שמטבעו מגביר חשדנות וחוסר אמון, כי מדובר בהולכת שולל ישראלית וניסיון לקבוע עובדות בשטח?
שיח של הקשר, פרשנות ורוויה יכול לאפשר לשמאל לצאת מהפינה אליה נקלע בעקבות אינתיפדת אל-אקצה שדחקה המוני ישראלים ימינה. קריאה לאחור של המציאות הפוליטית לאור השיח הזה תגלה כיצד: 1. לא מיצתה ישראל את דרך השלום וההוגנות, למרות טענותיה, 2. כיצד לא מיצתה גם את דרך הלחימה על מנת להשיג משהו שהוא מעבר ל”צריבה תודעתית” (דהיינו דיכוי – ניסיון לשעבד את רוחם של הפלסטינים כנתינים חסרי זכות התנגדות).
ראשית, מיצוי חכם של תהליך השלום מחייב הוגנות מול הפלסטינים, בהימנעות מהרחבת התנחלויות ודרישות פירוז חד-צדדיות. שנית, מיצוי התהליך חייב השקעה אסטרטגית בהגנת העורף הישראלי מאויבי ההסכם הפלסטינים – ישראלים מוכי טרור ומפוחדים יחפשו מנהיג חזק וכוחני ויסוגו מדרך השלום, זהו כלל ברזל בדינמיקה פוליטית (יזכור מי שתבע את המושג האיום “קורבנות השלום”). באופן סימטרי קיום תהליך השלום חייב את הגנת העורף הפלסטיני ממתנגדי ההסכם והנסיגות היהודים (גולדשטיין, נתן זדה, צבא שיורה מיליון קליעים באוקטובר בניגוד להוראות הממשלה וכו’) – כן, גם תושבים פלסטינים מפוחדים ומוכי טרור פונים לכוחנות. ולבסוף צריך היה להכשיר את הלבבות, לאור הידע ההיסטורי, כי רוב תהליכי השלום בעולם בסכסוכים ממשוכים מהסוג הזה נכשלו ואף יותר מפעם אחת. התכוונות לשלום דורשת אורך רוח, אמונה והבנה כי בניית האמון בין שני הצדדים היא שברירית – היא בגדר ריצה למרחקים ארוכים. ללא כל אלו לא היה מיצוי אמיתי של התהליך.
גם להפעלת הכוח מצד ישראל לא הייתה שום הכוונה או ייעוד ללא מטרות ריאליות וברורות (המשמות כאינדיקטורים לרוויה ומיצוי). מבחינת העיקרון של מיצוי האפקט יש להבין כי הרתעה כוחנית (שלא לומר רצחנית) עובדת עד שלב מסויים, שלאחריו הצד השני מפוחד פחות – ולמעשה כבר אין לו מה להפסיד, הוא חסר כל עכבות. צריך היה להבין שכוח הנשק יכול לסייע נגד טרוריסטים-בפועל במקרי קצה בודדים, אבל לתת את הדעת עד כמה הוא מסייע לטרור כרעיון פונדמנטליסטי להתפשט באוכלוסיה. אלו הן נקודות הרוויה של הפעלת הכוח, שמעבר להן הוא בגדר אכזריות לא ראציונלית ומזיקה בעליל, להבדיל מכלי בעייתי שניתן להתווכח על מוסריות השימוש בו.
מצד הפרשנות, חוסר העקביות המוזרה מהצד הישראלי בהפעלת כוח – סגר כולל בעת אוסלו מאז טבח גולדשטיין, שתיקה יחסית על פיצוץ אוטובוסים עמוסי אזרחים מצד פנאטים פלסטינים, שידר מסר מעוות גם לישראלים וגם לפלסטינים. גם העובדה שגדר ההפרדה, עד שכבר הוחלט על הקמתה, הוקמה בתוואי מפותל להחריד על שטח פלסטיני, בצורה לא הומנית ולא הגיונית, שידרה מסר כי לא הגנה על אזרחיי ישראל עומדת פה על הפרק, אלא מחטף שטח, שליטה והענשה. אם היה בהפעלת הכוח מצד ישראל ראציונל למנוע מהפלסטינים לבחור בדרך הנשק, הרי שהזלזול בהם בעת המשא ומתן (הכפלת מספר המתנחלים) הניע אותם לכיוון ההפוך.
ללא הבנה כיצד יתפרשו בצד השני פעולותיה של ישראל, ומהו האפקט המקסימלי שאליו ניתן לשאוף, הגיעה המדיניות של ישראל לסתירה פנימית ופשיטת רגל, כך שאיש כבר לא מבין מה אנחנו רוצים ולאן אנו הולכים. גם לא אנחנו. המדיניות היא כנראה תוצר של פשרות קואליציוניות חסרות כל הגיון מחוץ לזירת פוליטיקת הביבים. האם יכולה ישראל לקיים מדיניות הגיונית, שלא לומר ראציונליות תקשורתית, החורגת מהשאיפה להפעלת כוח נקמנית? אם כן, נדמה שרק שיח של הקשר, פרשנות ורוויה יכול לסייע בכך. שיח כזה מאפשר להסביר את הכשלים גם בדרך השלום, גם בדרך המלחמה, וגם בדרך המתינות הדוגמטית או הזיגזוג הטוטאלי.


