מבוי סתום בעזה – לחפש דרך שלישית

ישראל הצהירה כי התקיפה בעזה מכוונת כנגד החמאס ולא כנגד העם הפלסטיני. ישראל הפתיעה במוצ”ש שעבר בתקיפה אווירית קטלנית, עברה למהלך יבשתי ראשוני אחרי כשבוע, כשבתווך כל העת המוני אזרחים שאינם שייכים לכוח המותקף. הלחימה כבר גבתה מחיר כבד ביותר מאזרחים לא מעורבים, רובם המכריע פלסטינים. הדיון הציבורי בישראל מתמקד כבר שבועיים בזוית ישראלית בלבדית, מתעלם ממה שקורה בצד השני ובמיוחד נמנע בעקביות מלדון בקשר שבין מדיניות ומלחמה. עתה, כשאולי מתחילים לדבר סוף-סוף על הפסקת האש, יתברר כי גם במלחמה סוף מעשה במחשבה תחילה.

רק שתי “אסטרטגיות” נידונות ברצינות בישראל: האגף הניצי קורא למיטוט שלטון החמאס בכוח צבאי; האגף היוני קורא לכפות הפסקת אש חדשה שתנאיה עדיפים על הקודמת. בין הניצים ליונים מתנדנד רוב הציבור ורבים משליחיו כשהם מחפשים את הנקודה המדויקת בה השימוש בכוח יביא לתנאי הסיום הטובים ביותר. האם אלה שתי החלופות  היחידות שקיימות? האם אין דרך טובה יותר משתיהן לצאת ממציאות בלתי נסבלת לעבר עתיד טוב יותר? האם אין אנו ממשיכים במו ידינו לערער את החלופה השלישית, זו שעשויה לחלצנו ממה שהולך ומסתבר כמבוי סתום?

בכל הדיון הציבורי אין התייחסות לגורמים היסודיים שמעצבים את מציאות חיינו. זו שגיאה חמורה שתביא לנזק עצום. העימות המתרחש עתה איננו אלא המשך לעימות (בעצימות נמוכה, זוכרים?) שהתרחש מאז שנת 2000 בין ישראל והפלסטינים. היצמדות ישראל, על ניציה ויוניה, לתפיסה כי “אין פרטנר” להסדר בין העמים החלישה את המחנה הפלסטיני המתון, זה שמיוצג על ידי אבו מאזן. ההתנתקות החד צדדית מ 2005 נתנה רוח גבית לחמאס שטענתו כי זכויות הפלסטינים יושגו רק בכוח ולא במו”מ הביאה לו ב 2006 רוב בבחירות הפלסטיניות. מאז אותן בחירות ישראל פוסחת בין הסעיפים וממשיכה בפועל להחליש את המתונים: לא מתקדמת ממש מול אבו מאזן ופועלת בצורה שמחזקת את החמאס. הדשדוש של המו”מ מאז אנפוליס הוכיח לפלסטינים שוב כי דבר לא יושג במשא ומתן; המצור על עזה נתפס כלחימה במיליון וחצי פלסטינים ולא בחמאס. המדיניות הישראלית כשלה בהחלשת החמאס. היא כשלה כי אינה מציעה לפלסטינים, הן בעזה והן בגדה, אלטרנטיבה ראויה.

מי שרוצה למוטט את שלטון החמאס על הפלסטינים בעזה (ואולי בעתיד בגדה?) יצטרך להציע לפלסטינים דרך אחרת מזו של החמאס להשיג את שאיפותיהם. הוא לא יוכל להתכחש לתביעותיהם למדינה וחופש ולהותירם חסרי זכויות. הוא יצטרך להציע חלוקת הארץ בהסכמה, לא בכפיה חד צדדית; הוא יצטרך להשלים עם בירה פלסטינית בתוך מזרח ירושלים; והוא יצטרך להסכים לדיון רציני בשאלת הפליטים בה הפלסטינים יצטרכו לעשות פשרה משמעותית. רק דרך כזו, בה יתמוך העולם ומדינות חשובות באזור, יכולה להוביל למציאות אחרת. הפעלת כוח ללא הצעת פשרה פוליטית סבירה, בדרך שבהכרח נפגעים בה אזרחים רבים, מייצרת התלכדות סביב החמאס. לא למדנו דבר מניסיוננו ומניסיונם של רבים אחרים בהיסטוריה? ישראל במשך שנים רבות, במעשיה ובמחדליה, בונה את כוחם של המרים באויביה במקום לחזק את אלה שעימם היא יכולה להגיע לפשרה פוליטית. המדיניות הישראלית ששנים רבות יצאה מהנחה שאין הבדלים בין הפלסטינים, אין הבדל בין המסכימים ל”שתי מדינות” והסרבנים, סייעה לעלייתו של חמאס. האם הבריחה מהמחיר הידוע לכל של הסדר מעוורת את עינינו? האם מתנגדי ההסדר משני הצדדים, המסייעים, לא תמיד במודע, אלה לאלה, שוב יתחזקו?

המתקפה בעזה לא תביא שינוי ממשי במציאות, לא בדרום ולא בכל רחבי הארץ, בלי שאנו ושכנינו נכיר בקיומם של שני בעלי זכויות בארץ הזו, נבין את האינטרסים של שניהם ונחזור למו”מ ממשי. אין שום סיכוי למהלך צבאי בלבדי כשמתעלמים מההקשר הפוליטי. זה לקח ישן נושן; חבל על הדם הרב שנשפך בשני הצדדים כדי ללומדו מחדש.

ניסיתי מספר פעמים בשבועיים האחרונים לומר דברים ברוח הטקסט המצורף באמצעי התקשורת השונים. לא הצלחתי.

אני בטוח שיש אלפים שממשיכים לחשוב על מוצא מהמבוי הסתום וקולם כמעט לא נשמע. אליהם מיועדים הדברים.

7.1.2009