מג'נוסייד פרק א' לג'נוסייד פרק ב'

זה היה ועודנו סיפור מכוער. לא המצאתי ולא גיליתי אותו חבוי במרתפי הארכיונים. פשוט לאחר שנים רבות מאז שהכירו בינינו בעצם, סיפרו לנו אותו בשיעור התנ”ך בבית הספר העממי, התכחשנו בסיוע מורינו ומערכת החינוך למשמעותו הנוראה ולמה שניתן להסיק ממנו על הימים ההם ועל הזמן הזה. ייתכן שהסיפור היה נשאר כמות שלימדונו, ללא ‘קריאה ביקורתית’, אלמלא היה לצדקת הדרך של ‘המתנחלים החדשים’: כאילו מדובר בתקופה היסטורית – הרואית של העם היהודי המתחדשת בסיוע “שמיה” וסוכניו עלי אדמה בזמן הזה, כולה נופת צופים של המוסר היהודי. הסיפור מתחיל רע מאוד ופרק שני שלו, ההתנחלות בת ימינו בשטחים, רע לא פחות. אבל לסיפור שהיה למיתוס כנראה שאין רגליים — נחמה פורתא שאינה מועילה דבר, כי מיתוס המפעפע רוע אינו יכול לעשות טוב.

הסיפור הוא מעשה ההתנחלות של בני ישראל בהנהגתו של יהושע, ‘דמות מופת’ עבור המתנחלים בשטחים הכבושים:

פרק י’: לג אָז עָלָה, הֹרָם מֶלֶךְ גֶּזֶר, לַעְזֹר, אֶת-לָכִישׁ; וַיַּכֵּהוּ יְהוֹשֻׁעַ וְאֶת-עַמּוֹ, עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד. לד וַיַּעֲבֹר יְהוֹשֻׁעַ וְכָל-יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ, מִלָּכִישׁ–עֶגְלֹנָה; וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ, וַיִּלָּחֲמוּ עָלֶיהָ. לה וַיִּלְכְּדוּהָ בַּיּוֹם הַהוּא, וַיַּכּוּהָ לְפִי-חֶרֶב–וְאֵת כָּל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-בָּהּ, בַּיּוֹם הַהוּא הֶחֱרִים: כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה, לְלָכִישׁ.
לו וַיַּעַל יְהוֹשֻׁעַ וְכָל-יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ, מֵעֶגְלוֹנָה–חֶבְרוֹנָה; וַיִּלָּחֲמוּ, עָלֶיהָ. לז וַיִּלְכְּדוּהָ וַיַּכּוּהָ-לְפִי-חֶרֶב וְאֶת-מַלְכָּהּ וְאֶת-כָּל-עָרֶיהָ וְאֶת-כָּל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-בָּהּ, לֹא-הִשְׁאִיר שָׂרִיד, כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה, לְעֶגְלוֹן; וַיַּחֲרֵם אוֹתָהּ, וְאֶת-כָּל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-בָּהּ. {ס} …. לט וַיִּלְכְּדָהּ וְאֶת-מַלְכָּהּ וְאֶת-כָּל-עָרֶיהָ, וַיַּכּוּם לְפִי-חֶרֶב, וַיַּחֲרִימוּ אֶת-כָּל-נֶפֶשׁ אֲשֶׁר-בָּהּ, לֹא הִשְׁאִיר שָׂרִיד: כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֶבְרוֹן, כֵּן-עָשָׂה לִדְבִרָה וּלְמַלְכָּהּ, וְכַאֲשֶׁר עָשָׂה לְלִבְנָה, וּלְמַלְכָּהּ. מ וַיַּכֶּה יְהוֹשֻׁעַ אֶת-כָּל-הָאָרֶץ הָהָר וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה וְהָאֲשֵׁדוֹת, וְאֵת כָּל-מַלְכֵיהֶם–לֹא הִשְׁאִיר, שָׂרִיד; וְאֵת כָּל-הַנְּשָׁמָה, הֶחֱרִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה, יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל…

פרק יא: י וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא, וַיִּלְכֹּד אֶת-חָצוֹר, וְאֶת-מַלְכָּהּ, הִכָּה בֶחָרֶב: כִּי-חָצוֹר לְפָנִים–הִיא, רֹאשׁ כָּל-הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה. יא וַיַּכּוּ אֶת-כָּל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-בָּהּ לְפִי-חֶרֶב, הַחֲרֵם–לֹא נוֹתַר, כָּל-נְשָׁמָה; וְאֶת-חָצוֹר, שָׂרַף בָּאֵשׁ. …. יג רַק כָּל-הֶעָרִים, הָעֹמְדוֹת עַל-תִּלָּם–לֹא שְׂרָפָם, יִשְׂרָאֵל: זוּלָתִי אֶת-חָצוֹר לְבַדָּהּ, שָׂרַף יְהוֹשֻׁעַ. יד וְכֹל שְׁלַל הֶעָרִים הָאֵלֶּה, וְהַבְּהֵמָה, בָּזְזוּ לָהֶם, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: רַק אֶת-כָּל-הָאָדָם הִכּוּ לְפִי-חֶרֶב, עַד-הִשְׁמִדָם אוֹתָם–לֹא הִשְׁאִירוּ, כָּל-נְשָׁמָה. טו כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה עַבְדּוֹ, כֵּן-צִוָּה מֹשֶׁה אֶת-יְהוֹשֻׁעַ; וְכֵן, עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ–לֹא-הֵסִיר דָּבָר, מִכֹּל אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה.

הנה לפנינו דו”ח היסטורי, כנראה ראשון בכתובים, על אודות השמדת עם, ג’נוסייד בלשון ימינו. כך ממש, ללא כחל ושרק. לזכותם של כותבי ספר יהושע יאמר כי לא ניסו להעלים מאיתנו את גודל מעשי הנבלה: הפסוקים מדברים בעד עצמם. איש אינו יכול לטעון כי הוצאו מהקשרם. כל זה כתוב בספר יהושע, לא נגרעה ולא נוספה לו מילה.

אבל בכל זאת, מאחר שהסיפור אינו יורד לפרטים (האם המחברים חמלו על הקוראים?) נעשה זאת כאן בשאלות נוסח ‘מחקר השואה’: מה פרוש “לא השאירו, כל נשמה”? האם הושמדו גם הטף והילדים (בחרב, בחנית, בחנק, בשרפה, בריצוץ הראש)? האם נבקעו בטנן של אמהות הרות? האם כוסחו הזקנים בחרב או הושלכו מגגות הבתים אל מותם? האם כונסו משפחות באסמים או במקדשים והועלו באש? ומה קרה לגברים שהניחו את נשקם, האם בוצע בהם טבח?

תשובה מפורטת אין בפרקים שלפנינו. כפי הנראה, גם מי שמכונים בחוגים הדתיים כ’חכמי הדור’ לא התעקשו לחפש פירוט יתר ויש להם סיבה טובה. אם יש כאן אמת היסטורית, הרי שהמוסר היהודי-הציוני עומד על כרעי תרנגולת בלשון המעטה: אוי להן – ליהדות ולציונות – אם צידוקן נגזר ממעשי ההתנחלות כפי שמסופרים בספר יהושע.

שנים רבות מלמדים בבתי הספר הדתיים והחילוניים בישראל את מעשה ההתנחלות כפרק רשמי של ההיסטוריה היהודית. מילא, בבתי הספר הדתיים לא שואלים שאלות כי ‘זה מה שציווה אלוהים’, אבל מה קורה אצל החילונים? מי אחראי למריחה, להכחשה שראשיתה עוד בטרם מדינה?

לא הכל עברו על כך בשתיקה. כבר לפני שנים, העלתה לאה מזור ביקורת על ספר יהושע ועל “דרך מבוכה ושתיקה רועמת, עד ביקורת מרה ונוקבת”. הורים שלמדו את פרקי תהספר הזה בילדותם ולא חשו אז דבר, נחרדו כאשר נוכחו לדעת מה לומדים בניהם/בנותיהם. פרופסור ג’ורג טמרין מאוניברסיטת תל אביב התריע על האופן שבו נלמד ספר יהושע בכיתות דל”ת ועל השפעתו על שיפוטם המוסרי (המעוות) של התלמידים. עקיבא סימון, חתן פרס ישראל, היה לו לתנא מסייע, אך ‘קהל המאמינים שומרי ישראל’ – אז, כמו היום – חש לדון את המבקרים ברותחין כשהם דורשים את ראשם כל הכופרים. כי הכל כמובן נעשה אז על פי הצו האלוהי. ו’דבר האלוהים’ מאז ומעולם הוא כיסוי התחת של בני העוולה.

ההיסטוריה, כפי שאמר פעם נכדו של רב יהודי, עמוסה באירוניה ובטרגדיה: ‘מודל יהושע’ אומץ במשך השנים על ידי נבלים מדרגות שונות. אדולף הקצר עם הכתם השחור על שפתו העליונה עשהו למודל ‘מרחב המחיה’ (לבנסראום) ואת המחיר הנורא שילמו מי שנחשבים לצאצאיהם של המתנחלים בימי יהושע. עכשיו, (כמובן, להבדיל אלף אלפי הבדלות) “המתנחלים החדשים” מסדרים לעם ישראל על אפו ועל חמתו, ‘מרחב מחיה’ ושוב עולה ‘הציווי האלוהי’ כ”מוסר האבסולוטי”, המטהר כל מעשה נבלה.

נחמה פורתא: המחקרים הארכיאולוגים וההיסטוריים על התקופה של כיבוש הארץ מעלים ספק רב אם אכן היו הדברים מעולם, כולל סיפור יציאת מצרים. כפי הנראה, מי שכתב את ‘ספר הספרים’ שנים רבות לאחר (שלכאורה) האירועים הנזכרים בו התרחשו, שיפץ את ההיסטוריה. בעצם, זייף אותה.

אז נרגענו. לא היה ולא נברא. טוהרנו וניצלנו. ההיסטוריה של עם ישראל צחורה כבוהק הלבנה וצדקת הדרך עומדת לעד. אלא מה, המיתוס לא נמחק, נהפוך הוא, היה “סימן לבנים” יראי השם וגם לבנות חסודות. מתנחלים מבית הלל יאמרו כי בסך הכול מדובר בפעולת מניעה ממניעים יהודים-ציוניים: לא לאפשר לפלסטינים לקיים רשות פוליטית שלהם ולהתארגן כעם. זה רק פוליטיסייד בלעז. אלא שפרק בי”ת של יהושע הפרוע הולך ונעשה דומה לפרק אל”ף: זה הרבה יותר מזה, זה ג’נוסייד זוחל.

למאמרים נוספים על הכיבוש