מגש הכסף של החוזים האישיים
לאחר מלחמת המפרץ אסף אותנו עמוס שוקן , בחדר הספריה, דאז, של “הארץ”, וביקש מאתנו שנוותר על 10% משכרנו בשל אובדן הכנסות מפרסום שספג העיתון במהלך המלחמה.
ציבור העיתונאים סרב, ותגובתו של עמוס הייתה, “אם כן נפטר 10% מהעובדים”. באותה תקופה כלנו עבדנו בהסכמים קיבוציים ועמוס החל בהעברתנו לחוזים אישיים. שאלתי אותו מה הטעם בחוזים אישיים ומה המשמעות של גמישות ניהולית (אני חושבת שאז לא התשמשנו באותה טרמינולוגיה). אבל שאלתי אותו האם הרעיון הוא לנצל עובדים צעירים, רעבים להתקדם ולזרוק אותם לאחר מכן בגיל מבוגר יותר? הוא ענה לי שזו כמובן אינה המטרה. זמן קצר לאחר מכן מצאתי את עצמי ברשימת המפוטרים הראשונים.
הייתי כתבת לענייני רווחה (קיבלתי פרס ראשון (משותף) מטעם אגודת העיתונאים ואיגוד העובדים הסוציאליים ביום שבו פוטרתי). יחד איתי פוטרו עיתונאי ערבי, כתבת אופנה, כתבת במדור הנשים, דומני שעוד איזה כתב אזורי (ויסלחו לי השאר שאותם אני לא זוכרת). הרעיון היה לבחור אנשים שפיטוריהם לא יגרמו לאיש לעלות על הבריקאדות. והם אכן לא עלו.
איש לא מחה. לאט לאט פוטרו בתורם עוד ועוד אנשים שהועסקו בהסכמים קיבוציים, והנותרים הוחתמו ברובם על הסכמים אישיים.
אנו היינו מגש הכסף לקלקלה של הכלכלה בתחום יחסי העבודה. אנחנו היינו מגש הכסף לאותה גמישות ניהולית שאחראית ליצירת פערי השכר העצומים ולרמות האבטלה הגבוהות ולאובדן הנאמנות ההדדית והאתיקה בתחום יחסי העבודה.
אנו היינו מגש הכסף שעליו יושבים כיום אותם עיתונאים קרנפים שפוחדים לפתוח את פיהם. וכך העיתונאים איבדו את מעמדם כאנשי רוח, וכמובילי דעת קהל. אלה שלא הגנו אז – אין מי שיגן עליהם עתה.


