קוראים לי א' ואני מתנחל
המשפט שבכותרת ממצה את המאמר שאתם עומדים לקרוא, בו אפרט מדוע אני מזדהה בשם א’ בלבד ולא בשמי המלא, ולמה אני מתנחל.
נתחיל בשאלה השנייה: למה אני מתנחל? כך נולדתי. ההורים שלי רצו בית פרטי עם גינה במרחק סביר מהמרכז. הם מצאו בית כזה, במחיר בו יוכלו לעמוד – מעבר לקו הירוק. למצוא בית דומה בתחומי הקו הירוק זו משימה קשה. מינקותי ביליתי את רוב חיי באותה התנחלות בשומרון. הוריי לא היו ימניים, אמי הייתה יוצאת קיבוץ שהצביעה למפלגת העבודה כל חייה. גם לא היינו דתיים, שניהם אתיאיסטים.

כשגדלתי, עברתי לירושלים כדי ללמוד. גרתי בדירות מתפוררות במרכז העיר. בדרך התחתנתי והגעתי למסקנה שאני לא רוצה לגור בדירת סטודנטים מתפוררת. רצינו דירה נורמלית. לא שקלנו בכלל רכישת דירה, שהיא חלום רחוק מאוד. אני מדבר על השכרה. מניסיוני אומר שכמעט אין דירות כאלה בירושלים. מצאתי עצמי שוב בהתנחלות – הפעם ירושלמית. לא עברנו לשייח’ ג’ראח. עברנו לשכונה יהודית שהוקמה על שטח כבוש. רק שם מצאנו דירות סבירות להשכרה במחיר סביר.
נחדד: אני גר בדירה על שטח כבוש. אני גר בדירה על שטח שלדעתי אנו מחזיקים באופן לא מוסרי. אני גר בדירה על שטח שלדעתי יש להחזיר בקרוב, אם לא מייד. ואני גר בדירה על אף כל זאת. למה אני מתנחל? כי המצפון שלי רעב, ולחם עולה כסף.
גדלתי עם מתנחלים רוב חיי. רובם כמוני, פחות או יותר. לא מבחינה פוליטית – אני עוף מוזר מהבחינה הזו – אבל רוב המתנחלים לא נמצאים שם מתוך בחירה. הם גרים בהתנחלויות בלית ברירה. חלקם עולים מברית המועצות שהמדינה החליטה לשכן באריאל. אחרים הם זוגות צעירים עם ילדים שחיפשו בית עם גינה וקרוב למרכז. אחרים, בדומה לי, גילו שחילוני שגר בירושלים ורוצה לגור בדירה סבירה במחיר סביר – צריך לעבור לפסגת זאב, לארמון הנציב או להר חומה וכן הלאה. לא עשינו את זה כדי לתבוע את זכות האבות. עשינו את זה כי זה מה שהיה.
החלק השני של המאמר יעסוק בשאלה הראשונה שהעליתי – למה אני רק א’. נולדתי עם שם מלא, אבל כעת אני מפחד להשתמש בו. באופן עקיף, האשמה היא ב”חוק החרם”. זהו חוק טיפשי ואווילי. אין בו שום הגיון, מלבד זה הפופוליסטי הימני-לאומני. היה אפשר לסלוח לזה, איכשהו, אבל הוא גם לא דמוקרטי ופוגע בחופש הביטוי. חרם הוא צורת מחאה לגיטימית. חבל שהחוק עבר.

באופן ישיר האשמה בהיותי א’ היא במחנה השמאל ובתגובתו לחוק, כלומר בקמפיין שסיסמתו “גם אני מחרים התנחלויות“. הקמפיין לא מכוון נגד תוצרת ההתנחלויות בלבד. הוא גם לא מכוון נגד מוסדות אקדמים או היכלי תרבות על קרקע פלסטינית כבושה. החרם הפעם הוא מוחלט וכולל: זהו חרם על ה”התנחלויות”. מרחב הדיון הפך להיות עוין מאוד למתנחלים.
ראיתי כיצד חבריי מכריזים בבלוגים, בטוקבקים ובפייסבוק שגם הם מחרימים התנחלויות. שאלתי את עצמי: אם הם מחרימים התנחלויות, האם הם מחרימים גם אותי? רובם, כנראה, לא זוכרים שאני גר בהתנחלות. אם אזכיר להם אני חושש שלא ירצו לדבר איתי. השיא היה כשהאדם ששכר אותי לעבודתי הנוכחית הודיע בגאון “אני מחרים התנחלויות”. אם אזכיר לו שהוא עדיין משלם משכורת למתנחל – האם אפוטר? גם אם לא, ברור שהאווירה במשרד תהיה לא נעימה, בלשון המעטה.
הקמפיין הזה פוגע בי. הוא לא מכוון נגד מפעל ההתנחלויות. הוא לא מכוון נגד המדיניות של הממשלה. הוא אפילו לא מכוון באמת נגד החוק המיותר הזה. הוא מכוון נגדי. הרי מהן ההתנחלויות? הן אני ושכני. מחרימים אותי? על מה? על שלא הצלחתי למצוא דירה במקום אחר? מחרימים את הוריי על שרצו בית עם גינה? מחרימים את העולים מברה”מ כי הממשלה שיכנה אותם באריאל?
הדבר משול בעיניי להאשמת אישה שנישאה לבעל מכה. אני לא רוצה לגור בהתנחלות. אני רוצה לגור במרכז העיר – הרבה יותר נחמד שם. וההורים שלי היו שמחים לאותו בית, רק בשרון. מסביבי עשרות שכנים שיקפצו על דירה נורמלית בתל אביב. תנו לי דרך החוצה ואצא.
במקום זאת, חוסמים בפניי את הגישה. השיח מדיר את המתנחלים הלא-אידיאולוגים ומקבץ אותנו יחדיו עם האידיאולוגיים והרדיקליים, עם המפעלים והעסקים, עם מוסדות הלימוד והתרבות – כולם קובצו יחדיו תחת הכותרת “התנחלויות”. והם מוחרמים.
למה א’? כי אני לא רוצה שיפסיקו לדבר איתי. אני לא רוצה שיפטרו אותי. אני לא רוצה שיתייגו אותי כמתנחל ושבראיון עבודה הבא אפסל מראש. אבל אני גם לא רוצה שיחרימו אותי. אני רוצה להגיד להם “הסיסמה הזו פוגעת בי”. אבל אני מפחד ומושתק.
קריאתי כאן אליכם, בעילום שם, היא לעצור רגע ולבדוק את עצמכם. בתוך ימים ספורים פרץ קמפיין אדיר וצודק, אשר פוגע בכל המטרות הלא נכונות. הוא לא יביא לשינוי, כי הוא לא פוגע במדיניות ובממשלה. הוא פוגע בהתנחלויות ובאנשים שגרים שם. בדיוק כשם שהמצור על עזה לא כל כך פוגע בארגוני הטרור, כמו שהוא פוגע באזרחים החפים מפשע. תקוותי היא שאחרי קריאת מאמר זה ישתנה מעט הטון, ובמקום להחרים את ה”התנחלויות” – יציינו אנשים בגאווה כי הם מחרימים את תוצרת ההתנחלויות.


