• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מ"הפוגה" ל"רגיעה"- קיצור תולדות פסקי הזמן בין המלחמות

יונה ברגור

ההיסטוריה המלחמתית של מדינת ישראל, במשך 60 שנות קיומה משובצת בטרמינולוגיה משתנית של הפוגות; שביתות נשק; הפסקות אש; הסדרי ביניים; הודנה- הפסקת לחימה זמנית; רגיעה הלא היא התהאדיה הנוכחית. ההיסטוריה הזו ניצבת, בפני מינוחים מעודכנים, בהתאמה לרוח התקופה והיא מעידה על החדשנות הלשונית המתאזרחת במושגי העימות הלאומי שבין שני העמים, תוך שהיא תמיד מבטאת מידה רבה של עייפות של הצדדים הלוחמים, מחד והיענות ללחצים של מדינות העולם, הדורשים להוריד את מפלס הלהבות במזרח התיכון, פן חבית חומרי הנפץ תתפוצץ ותאיים על שלום העולם, מאידך. רק מוטיב אחד אינו משתנה- ההתנגדות הבוטה של שוחרי המלחמות לכל מהלך שיעצור את מלחמת החורמה ההדדית, ולו גם זמנית, ויביא לתקופה של שקט; של מניעת לוויות; של ויתור על ביקורי פצועים בבתי חולים ואשפוז נכים במוסדות לשיקום. תמיד יימצאו מתלהמים לאומניים, אשר מאמינים שבאמצעות כוח צבאי, בלתי מרוסן ניתן יהיה להכניע את האויב ולעשות ממנו עפר ואפר- במשמעות המילולית והסימבולית כאחד. מקורות ההתנגדות להפסקות אש; הפסקת לחימה; רגיעה וכל שאר “מיני ירקות” דיאטטיים, הם תמיד מהצד הימני של המפה הפוליטית הגורס שמבצע “חומה ומגדל”, הוא הדגם היחיד ליחסים עם הפלשתינים וששדרות לא תיוושע אלא ע”י הרס בית חנון.

מה טוענים מתנגדי הרגיעה? שהיא מנוגדת לכל אינטרס  ישראלי; שהיא האינטרס המובהק ביותר של החמאס, הזקוק לפסק זמן של הפוגה כאוויר לנשימה, כדי להמשיך את מהלך ההתעצמות שלו, בכל מגוון אמצעי הלחימה, לקראת חידוש הלחימה בישראל, שיתרחש בוודאות וככל שהעימות יידחה – הוא יהיה קשה יותר, ומספר הקורבנות של כוחותינו יהיה גדול יותר. זאת ממש “כמו  בהפסקת האש עם מצרים במלחמת ההתשה באוגוסט 1970 שנתנה למצרים שלוש שנות שקט כדי לתכנן בהצלחה מבחינתם את מלחמת יום-הכיפורים. ממש כמו בהפסקת האש עם אש”ף ביולי 1981 שהתקבלה כאשר ערפאת פנה בזעקות שבר לסעודיה וארה”ב לחצה על בגין, שהסכים להפסקת אש. ממש כמו בהסכם אוסלו, שפרץ אחרי שהפלשתינים הוכו באינתיפאדה הראשונה, והיה הפעם השנייה שישראל הצילה את ערפאת ואפשרה לו להקים כוח צבאי, שנלחם בנו ב”אינתיפאדה השניה”. ממש כמו שש שנות הרגיעה בלבנון, אחרי הנסיגה החד-צדדית בשנת 2000 שסיימה לכאורה את מלחמת לבנון הראשונה, אך שימשו בסיס להתעצמות החיזבאללה אותה חוותה המדינה על בשרה במלחמת לבנון השנייה. לטענתם, כל ה”הודנות” וה”תהדיות” הקודמות עם הפלשתינים הסתיימו בחידוש הפיגועים”. ובכל זאת, למרות “נדיבות הלב ” הישראלית, המציאות של 60 שנות קיומה של המדינה, אינה מתבטאת במאזן שלילי. ההיפך היו הנכון, כך שרק ייתכן שאילו היינו עוד יותר “נדיבי לב” וערים לצרכים של שכנינו הפלשתינים, היינו יכולים לזכות במאזן חיובי עוד יותר.

שהרי, כבר במלחמת העצמאות היינו עדים לשתי הפוגות- שנועדו להפסקת לחימה זמנית, שנבעו, במידה רבה, מעייפות הצדדים הלוחמים, גם אם הן לא נועדו להביא לסיום הלחימה והקפידו לשמר את המסר ש “אנו עוד נשוב להילחם”.

גם הפסקת אש שהיא שלב בעימות צבאי שבו שני הצדדים הלוחמים מחליטים להפסיק את פעולות הלחימה ביניהם, כדי לנהל שיחות על סיום מצב העימות, לא הייתה, תמיד, התנסות שלילית. אמנם, הפסקת האש פחותה בדרגתה משביתת נשק שהיא הפסקה מוחלטת של הלחימה אך ב-24 באוקטובר 1973 כאשר הוכרזה הפסקת אש בין ישראל לסוריה ומצרים היא זו שסיימה טכנית את מלחמת יום הכיפורים. זאת, למרות קרבות התשה שנערכו בכל אחת מהחזיתות עד לחתימת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים ב-18 בינואר 1974, ועד להסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה שנחתם ב-31 במאי 1974, לאחר יותר מ-1000 תקריות נוספות בין הכוחות הישראלים לסורים אחרי הפסקת האש. אבל מאז- שקט מוחלט בחזית הסורית.

גם המינוח של שביתת נשק, מצוי בקשת המושגית של הסכמי הפסקת אש והיא אמורה להצביע על סיומה של מלחמה, בעקבות הסכמתם של הצדדים הלוחמים על צעד זה, זאת למרות שהיא נחותה מהסכם שלום, שלגיבושו נדרשת תקופה ארוכה, של חודשים ואפילו שנים. שביתת הנשק במלחמת קוריאה, שהושגה בשנת 1953, עדיין לא התפתחה להסכם שלום, יותר מחמישים שנה לאחר מכן. במהלך שנת 1949 נחתמו ברודוס הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה והסכמים אלה היוו את סופה הרשמי של מלחמת העצמאות.

ואכן, גם הסכם הרגיעה הנוכחי מתקיים בתחום הרחב של מושגי הפסקת אש. אמנם לא מדובר בהסכם שהצדדים חתמו עליו, אלא בהתחייבויות שחמאס והארגונים הפלסטיניים האחרים, כמו גם ישראל, נתנו למתווך המצרי. ההבנה היא שהרגיעה תימשך חצי שנה עם אופציה להארכה. קיימת גם הבנה שהמצרים ינסו לשכנע את ישראל להרחיב את הפסקת האש גם לגדה.

אומרים לנו שלא כדאי לתלות תקוות רבות לטווח ארוך בהסכם הרגיעה; אפילו מנהיגינו גורסים ש”הרגיעה היא שברירית”. אבל, האם באמת כה ברור וכה מובהק שזו רגיעה זמנית שלא תחזיק מעמד לטווח ארוך יותר? האם באמת קיים רק סיכון שבזמן הרגיעה, הם אכן, ימשיכו להתחמש וליעל את עוצמת האש וירי הקסאמים והפצמ”רים. האם באמת התחזית הקודרת הגורסת שמי שמחכה עכשיו – יהיה אשם בקורבנות שמספרם יגדל , בפעולה שתבוא מחר, היא היחידה הממשית. אולי בכל זאת זה עוד יכול לעבוד?  אולי בכל זאת אם נתקדם קצת לעבר הדו קיום נגיע למשהו מבלי לחכות עד שהכול יהיה מושלם?

אל מול הטענה הזו שהרגיעה עשויה להיות שלב ראשון בהבנה הדדית, בינינו לבין החמאס; בין תושבי בית חנון ושדרות; בין תושבי “עוטף עזה” לפליטי ג`בליה מועלית הטענה שהרגיעה היא כישלון נוסף של הממשלה, שאינה מוצאת את הדרך היעילה לעצור את ירי הרקטות לעבר הנגב ללא כניעה לתכתיבי החמאס. טיעון זה מעלה “על ראש שמחתנו” את האופציה החילופית של חסידי המשך המלחמה, המצפים לקסאם הקטלני האחד אשר יביא לכניסה נרחבת של צה”ל לחבל עזה, ואשר יביא אתו  “ביום שאחרי” פעולה רחבה שתכלול כניסה לשטח הרצועה ומיטוט שלטון החמאס ואת המשך הכיבוש והמשך הדיכוי. לגרסתם של חסידי המשך המלחמות אפילו מסירת השטח, לאחר הכיבוש,  לכוח פלשתיני שיקים אבו-מאזן – ונסיגה ישראלית, בעקבותיה, תהיה איוולת מוחלטת ויהיה  זה יהיה מרשם בדוק להחזרת ירי הרקטות. זה, להבנתם, יהיה מהלך אנטי-מוסרי, אנטי-יהודי ואנטי-ציוני, שבו חיילי צבא ההגנה לישראל ישלמו בחייהם-למען שלטון אבו-מאזן. לתפישתם, האופציה היחידה היא להיכנס, לרצועה, אחת ולתמיד; להיכנס ולא לצאת. ואז, לגרסתם של אלו שעדיין לא למדו שהכוח לא יענה על הכול, צה”ל יהיה חייב, מטבע הדברים, להמשיך ולשמור בידיו את השליטה הביטחונית בכל שטח הרצועה-לתמיד, תוך השארת האוכלוסייה הפלשתינית תחת שלטון פלשתיני אזרחי, בדיוק כמו שקיים היום ביהודה ושומרון, ובאותה הזדמנות, אפשר יהיה גם לבנות מחדש גם את גוש-קטיף.

אלו שתי האופציות, העומדות על הפרק ואין בלתן- להסכים לרגיעה ולפעול, בכל המרץ, לטיפוחה של  הדינמיקה של הדדיות ביחסים על מנת שנשמור על חיי הבנים הלוחמים ותושבי האזור ועל מנת להימנע מלפעול באופן בלתי מבוקר, נגד אוכלוסיה אזרחית. לחילופין, לבצע את הפעולה הצבאית הגדולה, תוך סיכון חיים ברור לכולם- ישראלים ופלשתינים- ללא ערבות שאכן פעולה כזו תצלח ושהיא תביא את השקט המיוחל. יתירה מזו, “הרגיעה” הנוכחית, אינה מבטלת את הפעולה הצבאית ה”מיוחלת” ואילו “כיבוש עכשיו” של עזה יחסל, לחלוטין, את סיכויי הרגיעה וההשלמה, אחת ולתמיד.

אומרים לנו שלא כדאי לתלות תקוות רבות לטווח ארוך בהסכם הרגיעה; אפילו מנהיגינו גורסים ש”הרגיעה היא שברירית”. ומלחמת הכיבוש של רצועת עזה היא סלע מוצק ואיתן עם תוצאות מובטחות?  בזיכרוני, עדיין מרצדות התמונות האיומות של חיפוש חלקי הגופות של חיילינו, לאורך ציר פילדלפי, בעקבות פעולת לוחמי החמאס. כל מהלך שיכול למנוע, או אפילו לדחות אירוע דומה, יבורך!  ולא הזכרתי את הגברת סיכויי השחרור של גלעד שליט, מטרה שאין משמעותית ממנה.

                                                                                                           

יונה ברגור

רמת השרון

פורום משפחות שכולות, ישראליות

   ופלשתיניות, למען שלום ופיוס 

כנראה שיעניין אותך גם: