נוף על גבי נוף
אם יש לכם שבת פנויה, קחו את האוטו וסעו לטייל ביער מדינות גרמניה. כי באמת, איזה יופי זה יער באמצע הנגב, רק חמש דקות מבאר שבע. ולא סתם יער. יער גרמני. ממש אירופה. ולא סתם יער גרמני, אלא כזה שמודע להיסטוריה הכואבת בין העמים ואינו מנסה לטשטש אותה. אלא שהיערות של הנגב הם נוף על גבי נוף. הם מסתירים יותר מאשר הם מספרים.
בחודשים האחרונים מנהלת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה (SPD) קמפיין, שמטרתו גיוס תרומות לנטיעת יער חדש בנגב לרגל יום עצמאותה ה-65 של ישראל. הקמפיין קורא לחברים לרכוש עץ ביער כמתנת חג מולד ליקיריהם, ובכך להשתתף בתרומתה של האומה הגרמנית לייעורה של הארץ, ש”חלקים גדולים ממנה עדיין סובלים מתופעת המדבור, ממחסור במים ובאדמה פורה”.
לפי הקמפיין, היער החדש יהווה המשך ישיר לפרויקט יער מדינות גרמניה, שנחנך סביב חגיגות ה-60 להקמתה של המדינה. יער מדינות גרמניה נתרם על ידי שורה של ארגונים וקהילות מכל רחבי גרמניה, ואת עבודות הנטיעה שלו ביצעה קק”ל. בכניסה ליער הוצבה אנדרטה מפוארת שעל 16 עמודיה כתובים שמות המדינות הגרמניות כמו גם שמות הארגונים והקהילות הרבות שתרמו לנטיעת היער. בתוך היער פזורות אנדרטאות קטנות יותר שמנציחות אירועים, אנשים או קהילות הקשורים בעבר הגרמני-יהודי.
אז מה הבעיה, תשאלו: פרויקט שהוא גם סביבתי, גם חינוכי, גם מחזק את היחסים הדיפלומטיים בין האומות. ישראל מקבלת יער. גרמניה מקבלת הזדמנות נוספת לכפר על אשמתה הבלתי-נדלית. כולם מרוצים. אלא שיערות נוטים להסתיר בתוכם סודות אפלים. היער השחור בגרמניה הוציא מתוכו את אגדות האחים גרים הידועות לשמצה. יערות מזרח אירופה גדושים בקברי אחים, וגם היער הגרמני החדש הזה אינו מבייש את המסורת. אך הפעם לא מדובר בהיסטוריה הכואבת של יהדות אירופה. זו אינה מוסתרת, כי אם מודגשת באותיות קידוש לבנה.
מה שמסתיר היער האירופאי הזה שהוקם על ידי קק”ל בלבו של הנגב, הוא את הפקעת האדמות שנעשתה בשטחים בהם הוא ניטע. האדמות עליהם יושב היער שייכות למשפחת אבו פריח הבדואית. בני ובנות המשפחה, כמו אזרחים ערבים בדואים רבים, הועברו מאדמתם על ידי הממשל הצבאי בשנות החמישים. לאחר מכן במהלך שנות השבעים, כשהתאפשר הדבר, הגישו תביעת בעלות על האדמות על בסיס מסמכים מקוריים. הדיון המשפטי בתביעה זו נמצא עדיין בעיצומו, ובחודש שעבר אף פסק בית המשפט העליון נגד עמדת המדינה ואילץ את בית הדין המחוזי לדון בטענות שהועלו בתביעת המשפחה.
הקלות שבה ניטע יער על אדמות שהדיון המשפטי עליהן טרם הסתיים, היא ביטוי לזלזול ולקלות הדעת בהם מתייחסת המדינה לתביעות הבעלות של הערבים הבדואים בנגב. ההקמה של אתר הנצחה יהודי-גרמני על אדמות אלה מבטא לא רק התכחשות לעבר הבדואי של האדמה, אלא גם שימוש ציני בזיכרון השואה וברגשות האשמה הגרמניים בניסיון לכסות על עבר זה. כפי שאומר ד“ר עואד אבו פריח, תושב אל-עראקיב: “פה נעשה עיוות היסטורי. עיוות היסטורי מאוד מאוד גדול… אני בטוח שאם החברים שלי בגרמניה ידעו שהם גרמו לכך שאני לא אוכל לחזור לפה, ולכך שהזיכרון ההיסטורי שלי ושל המשפחה שלי נמחק, אני בטוח שהם לא היו מסכימים”.

אני רוצה להאמין שתושבי גרמניה שתרמו לשתילת היער, ראשי הערים והמנהיגים הפוליטיים שתמכו בו, אינם מודעים לעוולות הקשות שמייצרת פעילות הייעור המתמשכת של קק”ל בנגב, עליהן כתבה כאן בעבר מיכל רותם. אבל לאזרחי ישראל אין את הפריבילגיה לשבת באירופה, להרגיש אשמים ולא לדעת. לאזרחי ישראל אסור להסכים לגזל אדמות הערבים הבדואים שמתבצע בחסות האשמה הגרמנית. זיכרון השואה יקר וחשוב לכל כך הרבה משפחות בישראל, ועל משמעותו הקולקטיבית אין טעם להרחיב. דווקא משום כך אסור להסכים שיעשה בו שימוש ציני שמביא ליצירת עוולות חדשות, ובמקרה הזה, לעשיית עוול כפול: קודם כל באופן מעשי מניעת אפשרות התיישבותם של הערבים הבדואים באדמותיהם המקוריות, ושנית מחיקה סמלית של זיכרון קיומם של הבדואים במרחב ונישולם מאדמתם, והחלפתו בציון סמלי של זיכרון הסבל היהודי. כך הופך אקט חשוב ואנושי של זיכרון, לאקט ציני של השכחה, הדחקה ונישול.
עופר דגן הוא רכז שטח בפורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי
לקריאה נוספת:


