מה בין המזרחים האמריקאים למזרחים הישראלים?
השוואה של הנרטיב המזרחי־ישראלי הזה עם סיפור ההצלחה האסיאתי־אמריקאי מאלפת למדי. התקרבנות לא היתה מעולם חלק מהמודוס אופרנדי של המזרחים האמריקאים, אף על פי שהם סבלו לא מעט מופעים של גזענות ושל השפלות מהרוב מהלבן. מטרתם היתה להשתלב בחברה האמריקאית כיחידים, לא כחלק מקולקטיב אתני, ולהפנים את מערכת הערכים המערבית כדי לקדם את מעמדם הכלכלי והחברתי, מבלי להזדקק לשירותיהם של מנהיגים ואקטיביסטים שפועלים כביכול בשמם, ומנצלים את רגשי האשמה של הלבנים כדי לסחוט מענקים ממשלתיים והכרה בייחודם התרבותי.״
אז אולי הגיע הזמן שבניהם ובנותיהם של העולים מאיראן, מטורקיה וממרוקו, מדינות שגם ביניהן אין הרבה מהמשותף, ינטשו את הכלוב המזרחי שאליו דוחפים אותם אלו המדברים בשמם, ויאמצו את הזהות המערבית המשותפת לכל אלו שנוסקים לגובה בתחילתה של המאה החדשה.
חבל לקלקל מאמר כל כך יצירתי, אבל הוא מופרך כיוון שההשוואה היא מופרכת. לא אכנס כאן לויכוח עם הדר בכל הקשור לאופן שבו הוא מתאר את ההיסטוריה של מהגרי אסיה באמריקה. גם אין טעם להתווכח עם הנתונים שמהדהדים במאמר לגבי ההצלחה האסיאתית. לצורך הדיון, נקבל את כולם ככתבם. מה שכן מצריך תגובה הוא הבסיס המופרך, והפשטני עד איוולת של ההשוואה.
הצד השווה שהדר מוצא בין המזרחים שכאן לבין המזרחים ששם הוא ששניהם ״מזרחים״. אבל ״מזרחים״ זה רק שם שיש לו משמעויות שונות במקומות שונים ובזמנים שונים. מעבר לכך, רוב מכריע של האנשים שהדר מדבר עליהם מעדיפים להזדהות כ״אסיאתים״ ולא כ״מזרחים״. אמנם אסיה היא במזרח, אבל המרכיב המרכזי בזהות הזו הוא לא ה״מזרחיות״ של אסיה, אלא האסיאתיות של אסיה, ומשמעותה של האסיאתיות הזו בדמיון האמריקאי. להיות אסיאתי באמריקה זה להיות בעל נסיון היסטורי מובחן שהוא פרי היסטוריה מסוימת. לא כל אסיאתי הוא ״אסיאתי״. למשל, איראן גם היא באסיה, אבל איראנים אמריקנים לא מזדהים ולא מזוהים כאסיאתים.
בישראל, להיות ״מזרחי״, גם הוא ענין שמרכזו לא גיאוגרפיה אלא בעיקר היסטוריה. היסטוריה של הנסיון של מהגרים שהוליד, מכל מיני סיבות, את המושג ״מזרחי״. מדובר לפיכך לא רק בשני מצבים היסטוריים שונים. אלא גם, וסליחה על המילה, באפיטסמולוגיה שונה לחלוטין של המושג ״מזרח״ כאן ושם. זוהי סיבה אחת, עקרונית, למה ההשוואה מופרכת.
אבל אמרתי שההשוואה לא רק מופרכת אלא גם פשטנית. הנה למה. גם אם נניח שההצלחה של ״מזרחים״ בארה״ב היא בדיוק בגלל שלל הערכים (אף שמדובר בסטריאוטיפ לבן אחד גדול של אסיאתים) שמייחס להם הדר, יש להצלחה שלהם מרכיבים אחרים שהוא לא מזכיר.

ראשית, יש קשר הדוק בין ההצלחה של מהגרים אסיאתים באמריקה לבין עלייתן של מדינות מזרח אסיה אחרי מלחמת העולם השנייה. יפאן הפכה מאויב לבעל ברית, והזינוק הכלכלי שלה בשנות השבעים, גם אם היווה מוקד חדש למתיחות חדשה בין אמריקה ליפאן, הוביל בהכרח לשינוי היחס כלפי יפאנים. הם פשוט מעוררים יותר כבוד. טייוואן ודרום קוריאה היו מלכתחילה בעלות ברית של אמריקה ולעלייתן כמדינות דמוקרטיות משגשגות בשנות השמונים והתשעים היתה השפעה אדירה על האופן שבו תפסו לבנים את המהגרים מהמדינות הללו באמריקה. הוא הדין גם בסין. למרות שבעשרים השנים הראשונות של המלחמה הקרה היה בין סין וארה״ב עימות מתוח. בארבעים השנים האחרונות אין עימות כזה והוא התחלף בשיתוף פעולה תוך כדי מתיחות. הדברים הללו חשובים כי הם משפיעים מאוד הן על היחס של האמריקאים הלבנים כלפי אסיאתים שגרים בקרבם והן על המהגרים עצמם. בגדול אפשר לומר שלכל ההתפתחויות הללו יש אפקט מעצים. ואני לא מדבר רק על יחס יותר חיובי וייצוג פחות גזעני במדיה אלא בעיקר על כלכלה וחברה.
הדר מציין, כאילו אין לכך הקשר, את עלייתן של קהילות אסיאתיות משגשגות בקליפורניה. הדבר לא צנח מן השמיים אלא קשור בעלייתו של כל אגן האוקיאנוס השקט (pacific rim) בעשרים וחמש השנים האחרונות. קשרי המסחר בין עברי האוקיאנוס תורמים לשגשוג הזה. והעובדה שהכלכלות מעבר לים משגשגות, רוב הזמן, בוודאי תורמת לכך. היבט נוסף של השגשוג הזה קשור בהגירה עצמה. לא רק עניים מהגרים מאסיה לארה״ב, אלא גם בני המעמד הבינוני והגבוה החדשים. סינים עשירים קונים בתים בטירוף בצפון קליפורניה אפילו בלי לראות אותם. בניו ג׳רזי עולה קהילה ענקית של הודים שעובדים בוול סטריט. התעשרו שם, ובאו לכאן. גם לכך יש אפקט מעצים על הקהילות האסיאתיות הקיימות.
היבט נוסף הוא תרבות. גם כשאמריקה זלזלה באסיאתים, היא לא ממש זלזלה בתרבותם באופן בוטה. אמנם ייצוגם של אסיאתים במדיה היה גזעני, אבל היחס לתרבויות אסיה היה חיובי בסה״כ. בוודאי עכשיו, כאשר מהגרים עשירים תורמים ומקימים קתדרות ללימודי התרבויות שלהם בהרבה אוניברסיטאות. ארה״ב לא חוסמת את אופק ההזדמנויות של האנשים הללו. בוודאי לא בעשורים האחרונים כאשר מדיניות כור ההיתוך נעלמה. את החסימה הזו אמריקה מייחדת בעיקר לשחורים, וגם להיספאנים.
הדר מייחס את כל ההצלחה האסיאתית (שהוא קורא לה “מזרחית”) לעובדה שהמהגרים הללו לא ״התקרבנו״ (רוצה לומר לא התבכיינו), ולא ניסו להתקבל לחברה האמריקאית כקהילות. לא ברור לי מאיפה הוא מביא את הנתונים, אבל הם לא נכונים בעליל. מכל מקום, כל מה שהבאתי למעלה על קצה המזלג מראה שההצלחה האסיאתית שהוא מדבר לא תלויה ב״אי התקרבנות״ אלא בהקשרים עולמיים ומקומיים רחבים.
בואו נפנה עכשיו לצידה השני של ההשוואה של הדר. המזרחים שכאן, כאמור מתבכיינים ומתקרבנים ובכך טמון עצם כשלונם. הבה נראה: ישראל נמצאת בעימות ישיר ואלים כמעט עם כל גורם ערבי או מוסלמי באיזור. לכן, אין שום סיכוי שיחסי ישראל-ערב ישפיעו באופן חיובי על המהגרים ממדינות אלה לכאן. גם כאשר יש שלום, הוא חרא של שלום. השלום עם מצרים לא ממש שיפר את יחסה של ישראל למהגרים המצרים כאן. יחסי מרוקו ישראל, שהם בעצם יחסים של שלום, לא ממש משפרים את מצבם של המרוקאים כאן.
ישראל גם לא מאפשרת הגירה של ערבים בני מעמדות גבוהים אליה, ולכן אין שום אפקט דומה על הקהילות כאן. כמובן שאני צוחק. שהרי אין בכלל מדיניות הגירה שכזו. נפנה ליהודים: ערבים יהודים בני מעמדות גבוהים שהיגרו לכאן דורדרו בכוונת מכוון בשנים הראשונות להגירתם ואופק ההזדמנויות נחסם באופן פעיל במשך עשרות שנים הבאות. לבסוף ישראל מזלזלת באופן פעיל בכל דבר ערבי או מוסלמי. ובעצם בכל דבר מזרחי במובן של “לא מערבי”. תקציבי התמיכה בתרבות הם רק דוגמא אחת מני רבות.
מזרחים בארץ תמיד הבינו את זה. לכן כאשר חיפשו להשוות עצמם לקהילות אמריקאיות הם ידעו למי ללכת—לשחורים. אלו אמנם לא מזרחים אלא אפריקאים. אבל מבחינת ההזדהות, היה בסיס להזדהות. מזרחי משכונה עוני יודע היטב למה הוא מזדהה עם שחור מן הברונקס ולא עם אסיאתי עשיר ושמרן מפאלו אלטו. לבסוף, הדר טוען שכמו האסיאתים, המזרחים בארץ באו מכל מיני מקומות ואין להם הרבה מן המשותף. לא נכון! יש לנו דבר משותף אחד. קוראים לו אשכנזים.


