ערבים ודמוקרטיה, אין דבר כזה

הבוקר מרב ארלוזורוב מדווחת על מחקרים שנעשו במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה. היא מביאה ממצאים ממחקרים שפורסמו ב-2006 וממחקר שפורסם לאחרונה. באמצעותם היא מסבירה את הקשר בין אחוז הצבעה מפתיע של 90-100% בבחירות לרשויות המקומיות הערביות לבין גביית ארנונה נמוכה והיעדר שמות של רחובות.

היעדר שמות של רחובות ביישובים ערבים מביא לכך שאי אפשר להפנות אנשים לקלפיות לפי כתובתם. פשוט כי אין להם כתובת. לכן, הם מופנים לקלפיות לפי החמולה אליה הם משתייכים. בלית ברירה, כל חמולה מנסה לקדם את האינטרסים שלה על חשבון אחרות ולהשיג הנחות בארנונה וג’ובים ברשות המקומית.

חלוקת קלפיות לפי חמולות מבטיחה שליטה בדפוס ההצבעה. כך מעקרים את האפשרות להתפתחות של העדפות אינדיבידואליות שחורגות מהתכתיב הפטריארכאלי. כך לא מאפשרים להתפתחות של דמוקרטיה ממשית ביישובים ערבים. כך אפשר להמשיך להאשים את החברה הערבית בכך שהיא פטריארכאלית, מנוונת, פרימיטיבית, מחייבת התערבות מתמדת מבחוץ של השלטון המרכזי, לא יודעת להתנהל באופן תקין…

זהו חלק בלתי נפרד מדפוס השליטה של השלטון המרכזי מאז קום המדינה על היישובים הערביים, באמצעות מוח’תארים (בערבית נבחרים) שלא נבחרו אלא מונו. כך, משיגים השתתפות כמעט מלאה בהליך הדמוקרטי לכאורה שמתברר כלא דמוקרטי בעליל.

אחד הדברים שמדהימים בסיפור זה הוא שכל זה היה יכול להיות מתוקן בקלות רבה, אם משרד הפנים היה טורח וקובע שמות (או מספרים) של רחובות ומספרים לבתים ברשויות הערביות שבהן אין שמות (או מספרים) לרחובות. או אז הקלפיות היו מתארגנות בצורה ששומרת על האנונימיות של הבוחרים ומאפשרת להם לבחור כראות עיניהם באופן דמוקרטי ממשי. אמנם, קביעת שמות לרחובות היא בסמכות לא רק משרד הפנים אלא גם בסמכות הרשות המקומית. אולם, מי שולט ברשויות המקומיות? צדקתם, ראשי החמולות שלא מעוניינים בשינוי דמוקרטי. כך, שלטון המוח’תארים שמונו על ידי השלטון המרכזי בשנות ה-50′ נותר על כנו.

אבל הסיבה שבגללה כתבתי פוסט זה היא שאף שמדובר בחוקרים מכובדים ורבי זכויות, לא היה ממש צורך במחקרים מעמיקים כדי לגלות את הקשר הזה. ואג’יה סידאוי מעמותת אלמונתדא אלתקדומי (المنتدى التقدمي – [email protected]) סיפר לי על כך כבר ב-2001. הדרך לדמוקרטיזציה של היישובים הערבים בישראל קצרה יותר משמקובל לחשוב והמכשולים אליה אינם התרבות, האסלאם, המסורת… אלא האינטרסים הצרים של בודדים והאינטרסים של השלטון המרכזי בישראל. כמו כן, לפחות לעתים הדרך לדמוקרטיזציה של היישובים הערבים אף לא עוברת במחקרים מלומדים אלא בהקשבה לפעילים שחיים את המצוקות שנים על גבי שנים ועושים מאמצים סיזיפיים כדי לפתור אותן. וגם דפנה בן ברוך כתבה על כך לפני כמה חודשים.