• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מה יהיה ביום שאחרי?

קולקטיב מזרחי-אזרחי, בשיתוף ארגוני חברה אזרחית ואנשי מחקר ורוח, מזמינים לכנס שיעסוק בשיקום ובשלום בר-קיימא בין חלקי החברה הישראלית. בכנס יידונו חיבורים ושיתופים פעולה בין ארגונים ויחידים לטובת החברה כולה
העוקץ

השבת האיומה של 7 באוקטובר התרחשה על רקע הפקרה מתמשכת של חלקים גדולים בחברה הישראלית וריכוז מאמצי השלטון לריסוק הדמוקרטיה בישראל. הפירוק הזוחל והמתמשך של ערכי סולידריות חברתית, אימוץ מדיניות כלכלית מבית המדרש של פורום קהלת וחידלון מוחלט מול האלימות בחברה הערבית היו כשלים שלטוניים שאת חלקם המלחמה רק השתיקה לשעה קלה, ואת החלקם החריפה ביתר שאת.

המחשבה על היום שאחרי המלחמה חייבת להביא בחשבון את הטיפול בכל הנושאים האלה, וב-6 במרץ ייערך כנס של קולקטיב מזרחי-אזרחי שיעסוק בכשלי הטיפול השלטוני בשבעה באוקטובר ובחודשים שאחריו, ובעיקר – בחזון המזרחי-אזרחי ליום שאחרי המלחמה. בכנס ישתתפו ארגוני חברה אזרחית שונים, המבקשים להציג את משנתם ואת אפשרויות החיבור העתידיות למען החברה הישראלית, ולמען יצירת סדר חברתי ופוליטי חדש. הארגונים המשתתפים הם: אחותי למען נשים בישראל, מרכז מוסאוא, ארץ לכולם, מזרח של שלום, קול רבני לזכויות אדם, שוברות קירות, אג’יק, פורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי, השפעה לוד, במקום מתכננים למען זכויות, נשים עושות שלום, איתך מעכי ופרופיל חדש. 

הכנס יכלול ארבעה שולחנות עגולים שיעסקו בנושאי היום שאחרי מארבע נקודות מבט: המשבר בין השלטון מקומי לשלטון המרכזי, הפקרת הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית במלחמה״, יחסי יהודים/מזרחים-פלסטינים, תרבות מחאה במלחמה.

שולחן עגול ראשון:

כרוניקה של הפקרה ידועה מראש – הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בעקבות המלחמה, מנחות: סיגל נגר רון, שרי אהרוני

אבי דבוש: הזדמנות היסטורית לחיבור של כוח בין המועצות האזוריות וערי הפיתוח

קרוב לחמש שנים אני משמש מנכ”ל “קול רבני לזכויות אדם”. הארגון מקדם באופן אקטיבי וציבורי את החיבור בין יהדות וזכויות אדם, כולל בפעולה ישירה בגדה המערבית, בפעילות עם יהודים וערבים החיים בעוני בישראל ובתוכניות חינוכיות. בארגון חברות.ים כ-160 רבנים ורבות.

אבי דבוש
אבי דבוש, מנכ”ל קול רבני לזכויות אדם. צילום: יח”צ

הדאגה שלנו כארגון היא ביחס לקהילות המוחלשות ביותר שנותרות מאחור, גם בתהליכי התגובה המידיים ולטווח בינוני וארוך. נאבקנו על ההזנה לילדים בשבועות הראשונים למלחמה, לפני חזרת רוב המסגרות החינוכיות לפעולה. אנחנו תומכים במאבק המפונים לקבל פיצויים מלאים המאפשרים חיים של כבוד, בין אם חוזרים (אם יכולים) למקום המגורים המקומי או בוחרים שלא. ובין אם מדובר ברצועה שהגדירה ממשלת ישראל או ביישובים נפגעים ומתפנים אחרים. בנוסף, השקענו בפעולה הומניטרית וחילקנו אלפי חבילות מזון וציוד רפואי בגדה ובכפרים הבלתי מוכרים בנגב.

העתיד חייב להיות נדיב בהרבה, ביחס לנגב המערבי וביחס לצפון. 18 מיליארד שקל למנהלת תקומה לחמש שנים אינם מספקים. בנוסף, חייבת להיות פעולה משותפת של כלל הכוחות במרחב. יש הזדמנות היסטורית לייצר חיבור של כוח בין המועצות האזוריות וערי הפיתוח לצורך שיקום ושגשוג האזורים הנפגעים. כל זה חייב להתחיל במיצוי עיקש של האפשרות להחזרה מיידית של החטופים, לקיחת אחריות של הדרג המדיני והליכה מוסכמת לבחירות על מנת לבחור מנהיגות לגיטימית ומוסכמת ככל האפשר.

אנחנו נושאים עינינו גם למתרחש בעזה ובגדה וקוראים להפסקת אש ולמיצוי ההליך המדיני על מנת לייצר מציאות חדשה בעזה, לבנות דיאלוג לפתרון מלא ואזורי של הסכסוך, ולוותר על הגישה של “ניהול הסכסוך”. בעיניים של זכויות האדם אנחנו חייבים למצוא דרך לסיים את הכיבוש הצבאי, תוך כדי הקפדה על ביטחונם של הישראלים וחירותם של הפלסטינים.

ירון הופמן-דישון: ההפקרה המכוונת במיגון מפני ירי רקטי

ירון הופמן-דישון הוא חוקר במרכז אדוה ודוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עוסק במחקר על מדיניות דיור ומדיניות מיסוי בישראל. מרכז אדוה הוא מכון מחקר לקידום שוויון וצדק חברתי, המתמחה בניטור של מגמות חברתיות וכלכליות ובניתוח של המדיניות הממשלתית אל מול מגמות אלה.

ירון הופמן-דישון
ירון הופמן-דישון, מרכז אדוה. צילום: אור קפלן

המלחמה שעודנו נמצאים בה חשפה והעמיקה את ההפקרה המתמשכת של המדינה מבחינת אחריות על הביטחון והרווחה של תושביה. הפקרה זו היא תוצר של המדיניות הכלכלית השלטת זה עשורים, המבוססת צמצום בתקציבי הממשלה והעדפה של השוק הפרטי, וכן של מדיניות ממשלתית בלתי שוויונית המעדיפה קבוצות אוכלוסייה מסוימות על פני אחרות.

אחד התחומים הבולטים שהושפעו מהפקרה זו וקיבלו בולטות במלחמה הנוכחית הוא סוגיית מיגון דירות המגורים בישראל. עד היום, ואחרי שנים של איום מירי רקטי, לכ-2.5 מיליון תושבים בישראל – כ-28% מהאוכלוסייה – אין נגישות למיגון תקני בבתיהם. המחסור במיגון בולט בעיקר בקרב אוכלוסיות מוחלשות וכן באזורי הפריפריה, שגם חשופים יותר לאיום.

פערי המיגון הללו אינם טעות, אלא תוצאה של מדיניות. מדיניות שלפיה האחריות על בינוי מיגון בדירות המגורים הופנתה לשוק הפרטי, על בסיס תוכניות של התחדשות עירונית. מדיניות זו הביאה לכך שבאזורים שבהם אין אינטרס כלכלי ליזמי הנדל”ן לביצוע פרויקטים של התחדשות עירונית נותרות דירות ישנות ולא ממוגנות. גם תוכניות ממשלתיות לסבסוד בניית ממ”דים תוקצבו ובוצעו בחסר, תוך שהן מותירות רבים בציבור ללא מיגון.

מענה מלא וארוך טווח לסוגיית מיגון דירות המגורים בישראל ידרוש התייחסות משולבת למיגון, חיזוק בפני רעידות אדמה ושיקום מבנים ישנים, וזאת במסגרת מדיניות כוללת לקידום דיור שוויוני בכל הארץ. מדיניות כזו, שתעוצב שלא על-פי אינטרס הרווח ותכלול השקעה מדינתית ישירה, תהווה חלופה להפקרת המיגון בפרט, והדיור בכלל, לידי השוק הפרטי.

שולחן עגול שני:

המשבר השלטוני בין השלטון המרכזי לרשויות המקומיות והשפעתו על אזרחי.ות המדינה בעקבות המלחמה, מנחות: שלומית סומך, ארז צפדיה.

ארז צפדיה: מזרחים, ערבים ודמוקרטיה מקומית: האם יש תקווה?

היחסים בין השלטון המקומי והמרכזי ממוסגרים באמצעות הציר ריכוז-ביזור. בקוטב האחד ריכוז: השלטון המרכזי אוצר סמכויות בידיו, ומותיר את המקומי כזרוע ביצועית של מדיניותו. בקוטב האחר ביזור: השלטון המקומי נהנה מסמכויות שלטוניות נרחבות, שכוללות לא רק סמכויות ביצוע אלא גם סמכויות ליצור, להכתיב ולגייס את המשאבים הנחוצים על מנת להוציא אל הפועל את מדיניותו.

ארז צפדיה
ארז צפדיה, האוניברסיטה הפתוחה, וחבר קולקטיב מזרחי-אזרחי. צילום: ליסה תומפסון (באדיבות המצולם)

מדדי ה-OECD מסמנים את ישראל כריכוזית ביותר. מבקרי הריכוזיות טוענים שזו שוחקת את הדמוקרטיה המקומית, ומונעת מן התושבות והתושבים להחליט בעצמם על הערכים והזהות, על הטעמים התרבותיים המקומיים ועל עיצובם. בשפה האקדמית רואים בריכוזיות פגיעה בזכות לעיר של התושבים, ובמניעת האפשרות שלהם לעצב את אזרחותם העירונית. מצדדי הריכוזיות טוענים שהיא נותנת הזדמנות שווה לכל האזרחים ללא קשר למקום המגורים, כיוון שהשלטון המרכזי, באמצעות הריכוזיות, מאזן את הפערים בין רשויות עניות לעשירות באמצעות הקצאת משאבים ציבוריים.

צידוד כזה בריכוז לא רלוונטי לישראל, שבה עוצב דגם שליטה מיוחד של השלטון המרכזי במקומי שעיקרו שילוב בין הפקרה להשגחה, דגם המנציח פערים בין קבוצות שונות בחברה. ההסתגרות של כל קבוצה ביישובים משלה מאפשרת לשלטון המרכזי להקצות משאבים באופן שמעצים את הפערים בין הקבוצות, במקום לצמצמם. כך, קביעת גבולות מוניציפליים, החלטות הנוגעות למיקום אזורי תעסוקה, סוג מבני המגורים, ועדות קבלה, הקצאת תקציבים לחינוך ועוד, אינן עניינים טכניים ומקצועיים. אלו עניינים פוליטיים שמכרסמים בהזדמנויות של כל הקבוצות המופקרות בישראל. יותר מכך, הרשויות המופקרות סובלות תדיר מחוסר איתנות פיננסית (שם קוד לתנאים שמונעים מהן הכנסות מפעילות עסקית מניבה בתחומן), וזו מהווה עילה לשלטון המרכזי להפעיל סנקציות נגדן – ממינוי חשבים מלווים שמדכאים כל יוזמה לשיפור איכות החיים במקום, ועד הדחת ראש הרשות הנבחר ומינוי בובה מטעם שר הפנים – זו מהות ההשגחה.

דגם ההפקרה-השגחה מופעל כמובן על רשויות שבהן רוב התושבות והתושבים הם פלסטינים או מזרחים, בעוד רשויות אחרות נהנות ממידה רבה יחסית של עצמאות. לראיה, הדחה של ראשי רשויות נבחרים או של מועצות מקומיות נבחרות מתוקף סמכויות המוענקות לשר הפנים נעשתה עד עתה ברשויות מקומיות ערביות, בערים יהודיות-ערביות (“מעורבות”) ובערי פיתוח.

ההפקרה-השגחה שכרוכה במשטר הריכוזי של ישראל מחייבת חשיבה ופעולה ברוח שמציע הקולקטיב המזרחי-אזרחי, דהיינו הרוח הקוראת לא לסדר החדש ולא לסדר הישן. רוח זו מחייבת העצמה של השלטון המקומי, ניתוק מהמפלגות הארציות, שותפויות מזרחיות-ערביות כדי להתנגד ולמחות על ההפקרה-השגחה.

ד”ר מוטי גיגי: משילות משולבת של שלטון מקומי, שלטון מרכזי וחברה אזרחית

סוציולוג. מרצה בכיר במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, וראש בית הספר לתקשורת בשנים 2022-2018. בוגר בית ספר למנהיגות חינוכית, תוכנית אלכ”א של הג’וינט ותוכנית גוונים של הפדרציה של סן פרנסיסקו.

ד”ר מוטי גיגי, המכללה האקדמית ספיר

בשבעה באוקטובר חשנו את הרפיסות ואת חוסר האונים שהשלטון המרכזי היה שרוי בהם. חוסר אונים שאין דרך פשוטה לתארו מלבד קריסה רב מערכתית של כל מוסדות השלטון. את הקריסה שהתרחשה הן בשלטון המרכזי והן בשלטון המקומי לנוכח הטבח של השבת הארורה, היו מי שהגדירו כקריסת הקונספציות, כעיוורון פרדיגמטי וכמחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה. לצד אוזלת היד השלטונית, ראינו חברה אזרחית בעוצמות אדירות שהצליחו לתקן ולו במעט את כשלי השלטון המרכזי והמקומי.

מתוך ניסיון מחקרי להבין את המורכבות של היחסים בין המגזרים: הראשון (הציבורי), השני (העסקי) והשלישי (החברה האזרחית), המחקר מדבר על משילות משולבת (Collaborative Governance), המנסה ליצור חיבור בין המגזרים ליצירת חזון שפועל גם כ-Top down וגם כ-Bottom-Up. ננסה להבין, למשל, מדוע לא פינו את שכונת הגפן באופקים, מדוע תושבים מאשקלון שביתם לא היה ממוגן לא פונו, ואת המורכבת של מערכות היחסים בין שלטון מרכזי ושלטון מקומי לבין האזרחים והחברה האזרחית.

השיח סביב השולחן העגול ינסה למצוא פתרונות בני קיימא לניגודים המובנים בין שלושת המגזרים ויעסוק ביצירת משילות משולבת ועבודה משותפת מתוך ניסיון אקדמי ומעשי בארץ ובעולם. זאת על מנת ללמוד מטעויות העבר ולנסות לתקן ולמנוע טעויות דומות בעתיד.

שולחן עגול שלישי:

המלחמה והסדר מדיני לאור יחסי יהודים/מזרחים-פלסטינים: מנחות: נטלי ברוך, פידאא שחאדה.

פידאא שחאדה: “ערים מעורבות” מהגדרה על הנייר לשותפות

נולדתי וגדלתי בלוד. לוד היא הלב והנשמה שלי, העיר שבגללה הלכתי ללמוד תכנון עירוני – כדי שאוכל להפוך אותה למקום טוב יותר לכולנו, שבגללה אני פעילה במאבק נגד הפשיעה – לוד היא שיאנית במספר הנרצחים בחברה הערבית, ושבגללה הקמתי את תנועת השפעה, תנועה שמובילה פיתוח מנהיגות בערים המעורבות. לוד היא “עיר מעורבת”, אבל עם השנים הבנתי ש”ערים מעורבות” זאת הגדרה על הנייר בלבד. בכל הערים המעורבות ציבור התושבים הערבי מופלה לרעה – בתקציבים, בייצוג, בתקנים וביחס הכללי. תנועת השפעה מובילה פיתוח יזמות חברתית-קהילתית בחברה הערבית וכגוף חזק, בעל יכולת פרישה ברמה הארצית, במיוחד בערים המעורבות, מביאה עמה מכפיל כוח לשיתוף פעולה עם יוזמות מקומיות קיימות.

פידאא שחאדה
פידאא שחאדה, מקימת “השפעה”. צילום: באדיבות המצולמת

המרחב הציבורי הערבי והמשותף בערים המעורבות סובל מהזנחה רבת שנים, והפך חמור במיוחד בעקבות אירועי מאי 2021. הפחד לצאת מהבית והתחושה שהמרחב הציבורי לא שייך לציבור גורמים להתכנסות בבתים ולבריחה מן המרחבים הציבוריים. אירועי מאי 2021 הגבירו את ההסתגרות החברתית, שהחלה כבר קודם בשל מגפת הקורונה וגם בגלל הפשיעה המשתוללת.

מאז הקמתה בשנת 2021, תנועת השפעה מיקמה את עצמה כמובילה בתחום ההתנדבות הקהילתית במרחב הציבורי. מתוך הידע שצברנו, נצמיח ונפתח מנהיגים קהילתיים שיחזירו את האוכלוסייה למרחב העירוני באופנים הבאים: טיפוח ועידוד מנהיגים מקומיים שיסייעו בתיקון המרחב הציבורי שנפגע, ועידוד השתתפות ושמירה אזרחית במרחב המשותף. בתחום התרבות עוסקים בפעילות תרבותית ואמנותית לקהלים שונים לצורך חיזוק תחושת הביטחון והרווחה. בתחום החינוך – יצירת מעגלי שיח לנוער וצעירים.

מודל הפעולה שלנו מבוסס על בניית שותפות מקומית של ארגוני חברה אזרחית ומסגרות חינוכיות בשילוב גיוס מתנדבים מקומיים. השלב השני עוסק במיפוי ואיתור מפגעים במרחב הציבורי, ואומדן הצרכים הפיזיים והכלכליים. כמו כן, אנחנו עוסקים בבניית לו”ז לפעילות תרבותית ואמנותית חוצה גילאים ושכונות, ובגיוס גורמי מקצוע להעברת מפגשי שיח טיפוליים פרטניים, על פי איתור מול הקהילה.

נטלי ברוך: תרבות משותפת כמפתח לעתיד משותף טוב יותר

חוקרת מגדר באזורי סכסוך פוליטי צבאי, פעילת שלום, מייסדת ומנהלת “מזרח של שלום”, תנועת שמאל מזרחי שנוסדה בשנת 2021 שבין מטרותיה העלאת תודעה פוליטית שמאלית בקרב מזרחים.ות, וחברת קולקטיב מזרחי-אזרחי.

היחסים השבריריים בין מזרחים.ות לפלסטינים.ות מישראל והגדה החריפו בעקבות 7 באוקטובר. ניכר שאין תקופה חשובה יותר מזו לקיום חינוך פוליטי בקרב מזרחים.ות, והעלאת תודעה בנושא הכיבוש והגזענות הישראלית נגד פלסטינים בישראל. חיבורים מזרחיים-פלסטינים היו קיימים לאורך עשורים רבים, הן בתנועות ממוסדות והן במרחבים שבהם מזרחים.ות ופלסטינים.ות חיים ומתגוררים יחד בשכונות ובערי פריפריה, במקומות עבודה ועוד, ועלינו להעמיק את החיבורים הללו.

נטלי ברוך
נטלי ברוך, מייסדת “מזרח של שלום” וחברת קולקטיב מזרחי-אזרחי. צילום: ענת שדה

יש לקרב בין מזרחים.ות לפלסטינים.ות בשלב הראשון בתוך ישראל. עבודה משותפת בערים מעורבות ובמרחבים משותפים, לערוך פרויקטים משותפים, לצלם יחד ולכתוב יחד. דרך פלסטינים.ות בישראל יש לקרב מזרחים.ות לנושא החיים תחת כיבוש בגדה המערבית, והמצב ההומניטרי בעזה. להיחשף דרך סיפורים של פלסטיניות מישראל על קרובי משפחה שלהן בגדה המערבית, איך נראים חיי היומיום תחת כיבוש, כיצד היתרי התנועה פועלים בתוך הגדה, איך נראה כוח צבאי בתוך ערים פלסטיניות, בעדינות לחשוף את החיים המורכבים בגדה המערבית.

התקופה הזו היא הזדמנות לגדול יחד, כשתי קבוצות השואפות לחיים משותפים, להסכים יחד שהשפה הערבית חשובה לנו, ללמוד את השפה הערבית, לכתוב יחד הסכם שלום במפגשים עם פלסטינים.ות מהגדה, להשתמש בתרבות המשותפת שלנו כדי להתגבר על ההווה ולבנות עתיד משותף טוב יותר.

סוהא סלמאן מוסא: אינטרסים משותפים לחברה הפלסטינית ולקבוצות מודרות בחברה היהודית

מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל הוא עמותה הפועלת לקידום הזכויות הפוליטיות, החברתיות, הכלכליות והתרבותיות של האזרחים הפלסטינים. בין הכלים שהמרכז משתמש בהם נכללים קידום מדיניות דרך סנגור משפטי ומעורבות בחקיקה, קידום פיתוח כלכלי חברתי, ארגון קהילתי, השפעה על דעת הקהל ושימוש בתקשורת, וסנגור בינלאומי.

סוהא סלמאן מוסא
סוהא סלמאן מוסא, מנהלת שותפה במרכז מוסאוא. צילום: אמיל אבו מילאד

אזרחים ערבים-פלסטינים של ישראל היו בין ראשוני התומכים בחזון ההגדרה העצמית של שני עמים בשתי מדינות. אבל הם נדחקו הצידה עד כדי הדרה מוחלטת מרגע שהתחיל תהליך אוסלו. גודלו של מחנה השלום הישראלי הצטמצם עד היום במידה ניכרת. התנועה, שהייתה בעבר חזקה והביאה לחתימת הסכמי אוסלו, הפכה שולית ברמה הפוליטית וברמה החברתית.

יש להתגבר על ההדרה והניכור של אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים, ושל קבוצות אתניות אחרות בתוך הרוב היהודי (ישראלים שמוצאם מהמזרח התיכון וצפון אפריקה, יוצאי ברית המועצות לשעבר, ישראלים ממוצא אתיופי ויהודים חרדים) ממחנה השלום, ומאופיו המיושן של החזון הרווח לשלום, כדי להגיע לקונצנזוס החברתי והפוליטי ההכרחי לצורך פריצת המבוי הסתום בתהליך השלום.

The bottom-up approach – פעילות בזירות ובמסגרות שבהן ישנן אינטרסים המשותפים לחברה הפלסטינית ולקבוצות אוכלוסייה נוספות בחברה היהודית הסובלות מהדרה ואפליה חברתית, תרבותית, כלכלית ופוליטית; בנייה והובלה של מסגרות לקידום שוויון וצדק כלכלי, שינוי מדיניות ושינוי פוליטי, קידום מדיניות של צדק, דמוקרטיה ושוויון זכויות וכינונה של חברה רב תרבותית דו-לאומית החותרת לערכים אלו והמתנגדת לכל גילוי של אפליה וגזענות, כמו גם לכיבוש.

מיקוד הזרקור בתוך מסגרות הפעילויות והעבודה עם הקבוצות השונות, אל הקשרים שבין הכיבוש ומפעל ההתנחלויות לבין חוסר השוויון והפגיעה בזכויותיהם של אוכלוסיות שונות כיום בישראל; זאת לצד מתן לגיטימציה לשיח על ההיסטוריה, התרבות והזהות של פלסטינים אזרחי המדינה וללגיטימיות היותם של האזרחים הפלסטינים- שותפים שווים במרחב הפוליטי, חברתי וכלכלי לצד המדיני.

שולחן עגול רביעי:

תרבות מחאה במלחמה, מנחות: נטלי מסיקה, שרון כהן

ד”ר נטלי מסיקה: שורשים תרבותיים משותפים כבני אנוש וכבני אברהם

נטלי מסיקה היא יוצרת, סופרת וארכיאולוגית עצמאית העוסקת בתיעוד מבנים לשימור ושחזור. גדלה בנצרת עלית (נוף הגליל) וכיום מתגוררת במושב תימורים.

נטלי מסיקה
נטלי מסיקה. צילום: באדיבות המצולמת

ב-7.9.23 השקתי את ספרי השלישי, “חביבה – רשומון של חיים מופלאים”, המספר את תולדותיה של שחקנית התיאטרון והזמרת היהודייה-תוניסאית חביבה מסיכה (1903- 1930). במהלך חודש אוקטובר היו אמורים להתקיים אירועים נוספים לכבוד הספר – והכל קפא ובוטל. ראשית, מפני השיתוק המובן וחרדת הקיום שאחזו בנו בשבועות הראשונים למלחמה. מי יכול היה לדבר על משהו אחר מלבד על סבל ועוד סבל שנכח בכל מקום. שנית, וכאן הדילמה אף הועצמה לאור הרקע לכתיבת הספר: איך אפשר לדבר על עבר משותף במרחב היהודי-ערבי של משפחותינו בזמן שהתותחים רועמים והתקווה לעתיד של סובלנות ופיוס הולכת ומתרחקת בכל יום שעובר? הרגשתי אשמה ובושה בכל פעם ששמעתי על עוד מישהו “שהתפכח” (ומה על להתפקח? חשבתי).

דומה שנלכדנו בתוך סרט אימה מופרע ומצמרר במיוחד. אני רואה את הקהל שסביבי: יש מי שבוהה, מרותק למסך בחוסר אונים, יש שמי שמסתתר מתחת לכיסא בתקווה שהחושך יתפזר והסיוט יסתיים, ויש מי שמעז לעשות מעשה: להתחיל כבר עכשיו, בתוך מיצגי הזוועות, לשרטט אפשרות חלופית אחרת ששואבת את כוחה מהשורשים המשותפים שלנו, כבני אנוש, כבני אברהם, כבני המרחב המשותף שבו אנו חיים סביב הים התיכון זה דורות.

כמי שמשמרת מבנים היסטוריים אני יודעת לומר בוודאות: גם כשנדמה שהבניין חסר תקנה והרוס מאוד, ניתן עדיין לשקם ולשמר ולשחזר אותו באמצעות לב דואג וידיים אוהבות.

הכנס יתקיים ביום רביעי, 6.3.2024, 17:00, בבית יציב, באר שבע. להרשמה לחצו כאן

כנס קולקטיב מזרחי אזרחי

כנראה שיעניין אותך גם: