מותו העצוב של אייבי נתן סיפק השבוע הזדמנות נוספת לכל אותם נאורים-בעיני-עצמם לנופף בכנפי היונה הצחורות שלהם בהספדים מלאי הפאתוס שנשאו לזכר האיש הטוב הזה שהלך לעולמו.
מצעד המחבקים-לאחר-מותו את האיש שהתייסר בשנותיו האחרונות בודד ונשכח כלל את שמעון פרס הבלתי נמנע, את אהוד אולמרט הממלכתי מתמיד, את ביילין-את-אבנרי המתבקשים, ואפילו את גאולה כהן ש”הצדיעה ללוחם ויריב”. כהן כתבה בין היתר כי “גם כשאייבי נכלא על טיסתו למצרים טענתי שצריך להתייחס אחרת לאדם שלוחם על דעותיו ולא להתייחס אליו כמו לעבריין. הוא אמנם עבר על החוק אבל יש עבירות פוליטיות שעליהן לא צריך לשבת בכלא”.
דבריה אלה של גאולה כהן עוררו בי אי-נוחות עמומה אשר התחדדה והתנסחה דווקא לאחר קריאת כותרת ההספד שכתב אורי אבנרי לאייבי נתן: “עוד לא קם לנו אייבי שני”. אז זהו, שכן קם – או ליתר דיוק קמה – “אייבי שניה”, וקוראים לה טלי פחימה. פחימה עשתה ב-2004 את מה שעשה אייבי כשני עשורים לפניה- היא העזה לחצות את הקווים ולהושיט יד למי שנתפס בעיני הציבור הישראלי לאויב האולטימטיבי אשר כל התקשרות איתו היא בגדר בגידה בל תסולח. וגם פחימה שילמה מחיר על אומץ לבה, מחיר אף כבד מזה ששילם אייבי נתן בזמנו, הן באורך תקופת מאסרה והן בתנאיה, שכללו מעצר מנהלי ארוך, בידוד מתמשך, והתנכלויות חמורות מצד הרשויות לכל אורך הדרך, כולל בבית הכלא עצמו.
אינני יודעת מה היתה עמדתה של גאולה כהן בעניין מעצרה של טלי פחימה, אך לא זכור לי שהיא יצאה להגנתה בטענה כי “צריך להתייחס אחרת לאדם שלוחם על דעותיו ולא להתייחס אליו כמו לעבריין”. אולי היתה זאת הילת הטייס שזיכתה את נתן באיזו יראת כבוד גם מצד מתנגדיו, ואולי אורח חייו הבוהמייני חיבב אותו על קהלים נרחבים כל כך על אף עמדותיו ופועלו (ואכן במרבית הידיעות על פטירתו הקפידו לציין כי היה “חביב הנשים”). יכול להיות גם שהיחס לטלי פחימה ביטא את ההקצנה הכללית שחלה באווירה הציבורית בישראל מאז שנות השמונים. כך או כך, נכון לעכשיו קשה לראות את הטרנספורמציה הזו מתרחשת בדעת הקהל הישראלית ביחס לפחימה, שכן אם אפילו הדוברים המובהקים ביותר של מחנה השמאל כבר שכחו את שמה, מה לנו כי נלין על גאולה כהן?