מורות, מלצריות, קופאיות, זונות

שוק התעסוקה עדיין מאופיין בתפקידים מגדריים: נשים וגברים נוטים עדיין לעסוק במשלחי-יד שונים. הדבר משליך גם על הססטוס של בעלי ובנות המקצוע: מקצועות המאוכלסים על ידי נשים, ברובם, סובלים ממעמד נמוך יותר – ולרוב הדבר מתבטא גם בתשלום יותר נמוך, אף שערכה של העבודה אינו פחות משל עבודות אחרות במשק. כך הוא הדבר במובהק במקצוע ההוראה. לא רק שערכה של שעת עבודה הוא נמוך, מורות בעיקרון מקבלות שכר רק עבור השעות שהן נמצאות בכתות (למעט גמולים כמו גמול ריכוז או בגרות ושעות אם – שאינם מגיעים למרבית המורים בחטיבות העליונות, ואשר עתידים להתבטל על פי תכנית הרפורמה “אופק חדש”), זאת בשעה שהן טורחות לפני ואחרי כל שעור על הכנתו, על מתן משובים ועוד. הוראה נחשבת גם מקצוע המתאים לאמהות, משום שהעבודה בבית-הספר מסתיימת מוקדם יחסית לג`ובים אחרים – וכך ניתן להעביר את אחר-הצהריים (בבדיקת בחינות, הכנת דפי-עבודה והרמת טלפונים להורים) בבית. אלא שאליה וקוץ בה – כיון שהעבודה נחשבת `אמהית`, היא מתוגמלת כמו `משרה שנייה`, כיון שמשרד האוצר יוצא מנקודת הנחה שלכל מורה-אם יש גם בעל-אב שהוא ה`מפרנס העיקרי` במשק הבית. הבעייה פה היא שהנחת-העבודה הזו יוצרת מציאות שבה מורות חייבות להישאר על תקן `מפרנסות שניות`. זה מקטין מעצמאותה הכלכלית של כל מורה, ומשאיר אותה תלויה תמיד במקור פרנסה נוסף – בין אם בן/בת-זוג, או מעבודה שנייה. ושלישית.

מובן שהשכר העגום מזיק בסופו של יום לאיכות החינוך ולתלמידים אבל כתבו על זה מספיק. לי מפריע שזה מזיק לנשים. לכל אשה ואשה – גם למי שמביאה בכל חודש הביתה סכום בן חמש או שש ספרות. למה? כיוון שהחוליה החלשה בשרשרת (כפי שאמרה פעם אשה חכמה) היא זו שקובעת את חוזקה. העובדה שסטטוס של מקצוע  נחשב נמוך, ומתוגמל בהתאם, רק בגלל שהוא מאוכלס ע”י נשים – במאה ה-21 – פוגעת לטווח ארוך בכולנו. לא מזמן התבטא שופט באופן דומה לגבי מקצוע השפיטה. הוא הצטער על כך שבסבב המינויים האחרון לבתי המשפט מונה רוב של נשים לשופטות, ואמר כי `לא כדאי לעשות למקצוע השפיטה מה שנעשה למקצוע ההוראה`. התבטאויות כאלה – והמציאות העגומה שהן מתייחסות אליה – צריכות לשמש תמרור אזהרה לכולנו. היום זה מורות, מחר שופטות – ומחרתיים כל אחת מאיתנו, בכל מקום שהוא. הרי כבר היום אנחנו מרוויחות פחות מגבר באותו התפקיד!

אם נבחן את ההסטוריה נראה שמאבקים פמיניסטים רבים נסובו על שוויון כלכלי וזכויות כלכליות, כמו זכות ההורשה, זכויות לעבוד, זכות לשכר שווה וכו`.  וגם ההיפך הוא נכון: הרבה מאבקי דגל כלכליים הונהגו- ועדיין מונהגים – בידי נשים, שהן נפגעות מרכזיות מתחלואי הכלכלה. כך היה למשל במקרה של מאבק האמהות החד-הוריות בראשות ויקי קנפו. כך היה גם כשלפני פחות משבועיים נחלו הצלחה מלצריות בית-הקפה `קופי-טו-גו` שליד אוניברסיטת תל-אביב, לאחר שביתה ממושכת שנקטו. אין מדובר במאבקים `כלכליים` בלבד, אלא במאבקים פמיניסטים! כי בכל מקום שנשים נפגעות מהכלכלה, הן נפגעות גם בגלל שהן נשים. תאמרו שגם גברים מלצרים סובלים כמו נשים מלצריות – כן, זה נכון, אבל לא במקרה יותר נשים מגברים מתפרנסות ממלצור, ובגלל זה הסטטוס המקצועי והיחס לעובדים והעובדות בתחום הוא כפי שהוא. לכן כל מאבק מקצועי של נשים עובדות הוא גם – עדיין – מאבק פמיניסטי. ולכן אין זה נכון לומר שמאבק המורות הוא מאבק מקצועי בלבד, או סקטוריאלי – התיוג הזה בעצמו משרת את מדיניות ה`הפרד ומשול`.

כפמיניסטית אני מבקשת לתבוע חזרה נישות שמקוטלגות באופן שלילי עקב היותן `נשיות`, ולהציב אותן בחזית המאבק הפמיניסטי, כמו שעשו לפנינו חברי הקהילה ההומו-לסבית וה`קווירים`. בואו נודה בכך: כן, אנחנו מורות ומלצריות, זונות וקופאיות! מאבק המורות (מורות! לא מורים)  הוא מאבק פמיניסטי.