בשבוע שעבר תקף בני מוריס את אילן פפה על ספרו החדש “A History of Modern Palestine: One Land, Two Peoples” , מוריס טען כי ספרו של פפה מלא בטעויות והטעיות וכי פפה אינו הסטוריון אלא אידיאולוג פוליטי שכתב ספר המשרת את מטרותיו. אילן פפה לא נשאר חייב, במאמר העומד להתפרסם בכתב העת “תיקון” פפה משיב למוריס. פפה מתאר את בני מוריס כהסטוריון (יותר נכון ככרונולוגיסט) אופורטיניסט וגזען. שרלטן התומך בטיהור אתני של הפלסטינים המתחזה להסטוריון “אובייקטיבי”. (תודה למתיתיהו שמואלוף על ההפנייה).
לעימות הזה ניתן גם לצרף את ביקורתו החריפה של ברוך קימרלינג על מוריס.
סקירה ביקורתית של יריב מוהר–אוחנה על ספרו של סמי שלום שיטרית “המאבק המזרחי בישראל”, מוהר-אוחנה קורא להקים בישראל תנועה חדשה “המזרחים הבכיינים” וכן ממליץ ללימור ליבנת להוסיף את הספר לתכנית הלימודים האשכנזוצנטרית. וכן רשמיו האישיים והפוליטיים של מתיתיהו שמואלוף מהספר.
בשבועון ה Economist סקירה מעניינת על ספר של שני כלכלנים מהרוארד. הספר העומד לצאת בקרוב מנסה להסביר את ההבדלים שבין מדיניות הרווחה של מדינות אירופה לעומת זו של ארצות הברית. בעוד ש 60% מהאירופאים סבורים כי העניים לכודים, רק 29% מן האמריקאיים אוחזים בתפיסה זו. 60% מהאמריקאיים מעדיפים לחשוב שהעניים פשוט עצלנים, לסברה זו שותפים רק 24% מהאירופאים. האירופאים מאמצים מדיניות רווחה המתבססת על חלוקה מחדש של משאבים, שיעור ההוצאות הציבוריות באירופה הוא 45% מהתוצר הלאומי הגולמי, בעוד שבאמריקה השיעור עומד רק על 30% מהתוצר הלאומי הגולמי. לעומת זאת האמריקאיים הרבה יותר נדיבים מהאירופאים במתן צדקה.
הכלכלנים Alesina ו Glaeser מסבירים את ההבדלים הללו באמצעות הסברים פוליטיים מוסדיים, גיאוגרפיה והסברים מבוססי גזע. שיטת הייצוג היחסי וגילם הצעיר של המוסדות הפוליטיים באירופה לעומת אמריקה הם חלק מן ההסבר. חלק אחר של ההסבר מתבסס על גזע. אנשים נוטים לתמוך במדיניות רווחה המסייעת לאנשים הדומים להם. במדינה הטרוגנית כמו ארצות הברית לבנים אינם נוטים לתמוך במדיניות רווחה שצרכניה שחורים.
ונועם חומסקי משיק בלוג אישי “Turning the Tide” , פוסט אחד ליום. גם למי שאינו מסכים עם חומסקי קשה להתעלם ממנו. כתיבתו בהירה וחדה ובדרך כלל הוא כולל במאמריו עובדות ונתונים הנעדרים, או הזוכים לאזכור שולי בלבד, בדיווחי כלי התקשורת של הזרם המרכזי במדיה.