מותו השני של סנטה קלאוס: הספד ללוי-שטראוס
ד״ר מתן קמינר הוא אנתרופולוג, עמית פוסט-דוקטורט במכון בובר באוניברסיטה העברית ופעיל ב״אקדמיה לשוויון״
אני מתאבל על קלוד לוי-שטראוס. לא הכרתי אותו אישית, כמובן, אך מצעירותי האנתרופולוגית נקשרתי אליו.
כנער קטן דחיתי את בשורת נירוואנה עד אחרי שמת קורט קוביין; גם את הקלאש התחלתי לאהוב ממש רק עם מותו של ג’ו סטראמר. בדרך כלל אני נמשך לאלילים מתים, לאלה שזוהרם ברקיע כבר מועם. אולי אני אוהב אלילים רק מתוך נוסטלגיה לעידן שבו עוד סירבתי לחיות.
כשגיליתי את לוי-שטראוס, רוב העולם חשב שמת מזמן. כך הזדמן לי מעת לעת לבשר לאנשים שהוא עוד חי, ובכל פעם שיכולתי לעשות כן התמלאתי חדווה. אולי מכיוון שגדולי הדור הצרפתי שאחריו, נפילים כגון דרידה ופוקו הישובים לבטחה בפנתיאון האקדמי, לפחות בישראל – כבר מתו כולם. את לוי-שטראוס דימיתי ישוב, מצומק ושותק, ליד חלונו ובוהה בשלג הנופל. הוא עוד חי. זה שימח אותי.
בעצם, עדיין אינני מרגיש שאני מכיר היטב את אישיותו הכותבת של לוי-שטראוס. לא צלחתי אף אחד מכרכיו הכבדים, על אף שבלעתי בחדווה מסות רבות. יותר מכל התאהבתי בטריסט טרופיק, ספר הזיכרונות האתנוגרפי שלו, העולה ביופיו על רומנים רבים. כך או כך, דמותו של לוי-שטראוס גילמה עבורי את ההומניסט השלם.
אפשר להגדיר הומניזם כאמונה שבבני האדם יש דבר מה המייחד אותם מכל שאר היצורים ומאפיין את כולם. ברור אם כן שההומניזם מנוגד הן לגזענות – המזהה הבדלים מהותיים בין בני האדם – והן לתפיסות רדיקליות של שחרור בעלי חיים, שאינן רואות כל הבדל משמעותי בינינו לבין בהמת השדה. ההומניזם של לוי-שטראוס הוא קוגניטיבי: הוא האמין שאותו דבר מה המייחד ומאחד את מין האדם הוא כושרו האינטלקטואלי, וביקש “להראות שאותם תהליכים לוגיים פועלים במיתוס ובמדע, ושאיכותה של מחשבת האדם איננה משתנה; השיפור נעוץ לא בהתקדמות לכאורה בשכלו של האדם אלא בגילויָם של תחומים חדשים שבהם יוכל להפעיל את כוחותיו הקבועים (.1.)
על מנת להוכיח את טענתו ביקש לוי-שטראוס לתאר את אותם תהליכים לוגיים המשותפים לכולנו, ולשם כך גייס את הרעיון הלא-חדש של האופוזיציה הבינארית. תוכנם של זוגות הניגודים – גבר/אשה, חי/מת, תרבות/טבע – משתנה מתרבות לתרבות, כמו גם האופן שבו הם מתקשרים ביניהם. אך המבנה שלהם קבוע ופותח בפנינו מספר אפשרויות תרבותיות שהוא בו-זמנית אין-סופי ומוגבל, כמו מספר המשפטים האפשריים בְּשפה.
לוי-שטראוס ניסה, אם כן, להדגים כיצד נהגיהם התרבותיים של עמים ששום קשר היסטורי לא מחבר ביניהם ניתנים לניתוח כתמורות של אותו מבנה קוגניטיבי הבנוי ניגודים ניגודים. במאמר קצר ומבריק השווה לוי-שטראוס בין סנטה קלאוס המודרני לדמויות ה”קאצ’ינה” של עם הפואבלו בארצות הברית, שאליהן מתחפשים המבוגרים אחת לשנה כדי להעניק מתנות לילדים. (2) בשתי החברות, הוא אומר, המבוגרים מרמים את הילדים, לכאורה על מנת לגרום להם “לפחד, לתת כבוד ולהתנהג יפה”. אך לקאצ’ינה יש גם צד אחר:
המיתוס … מסביר שהקאצ’ינה הם רוחותיהם של הילדים הילידים הראשונים שטבעו בדרמטיות בנהר … כאשר אבותיהם של האינדיאנים התיישבו לבסוף בכפר … הקאצ’ינה באו בכל שנה לבקרם ובעוזבם לקחו עמם את הילדים. האינדיאנים … עשו עסקה עם הקאצ’ינה, לפיה אלה יישארו בעולם האחר בתמורה לכך שיכובדו פעם בשנה בריקוד המסכות. אם מסתירים מהילדים את סוד הקאצ’ינה, אין זה בעיקר על מנת להפחידם. הייתי אומר את ההפך: הם מודרים מכיוון שהם עצמם הקאצ’ינה. (3)
בשתי החברות מקשר הטקס בין הניגוד מבוגר/ילד לניגוד בעל-סוד/נבער-מדעת, אך הפואבלו מראים לנו שבתוכו מהדהד גם הניגוד חי/מת: הילד שלא נחנך עוד לעולם המבוגרים הוא בגדר חי-למחצה, קרוב יותר אל המוות ולפיכך מאיים. המתנות לילדים הן גם בגדר משא ומתן עם כוח אפל ומסוכן. בחברה הצפון-אירופית, אומר לוי-שטראוס, הוליד הניגוד הזה, שהיה מצוי בשלמותו בחג החורף הפגאני, תאומים. ביצירו הראשון, הממותן, התגלגל “מלך הקרנבל” הישן בהופכי שלו – זקן חביב וילדותי המולך על חג המולד. אך התאום האפל של הקריסמס הוא כמובן האלוֹוין – חג שבו ילדים מחופשים לשדים עדיין מטילים את חיתתם על עולם המבוגרים.
הרבה קצף פוסט-סטרוקטורליסטי יצא על היהירות שבה מיהר לוי-שטראוס לדחוף את כל האזוטריקה של תרבות האדם אל תוך מיטת סדום בינארית. דווקא הווירטואוזיות שבה הוא מקשר בכתביו בין תרבות לתרבות מעוררת חשד שמא מדובר באחיזת עיניים: האם לא ניתן היה לבצע אותו תרגיל בעזרת סכמה מנחה אחרת? האם אין גם האוניברסליזם הזה, כמו כל כך הרבה אוניברסליזמים מודרניים, בוחן את האחר מקרוב רק כדי לאשש את הדרך שבה הוא ממילא רואה את עצמו? אולי. אך מעיון – רק כדוגמא – במה שעושה לוי-שטראוס עם סנטה קלאוס והקאצ’ינה, ניתן לזהות גם תנועה הפוכה. לאחר ההשוואה בינינו לבין הפואבלו, כבר איננו כפי שהיינו קודם. למדנו משהו על אודות עצמנו. גילינו שאנו “פראיים” יותר משחשבנו.
ייתכן שהמתודה של לוי-שטראוס היא רק אחת מני אופציות רבות; אין ספק, כמובן, שמקורותיה הרעיוניים נטועים עמוק בתרבות הספציפית שבתוכה גדל, ושבמובן זה אין לה זכות לטעון לאוניברסליות. כך או כך, מפעלו של לוי-שטראוס איננו קם ונופל על השאלה אם “המבט מרחוק” שאליו שאף הוא אכן כזה או רק עוד מבט ממוקם שנשלח מזווית מסוימת בתוך המארג. מה שאנחנו לומדים תוך “תרגומם” של דפוסים תרבותיים הלוך וחזור, בין חברות שונות מאד, הוא ההישג האמיתי של של לוי-שטראוס.
בתחילת המאמר על סנטה קלאוס, ושוב בסופו, הזקן החביב מחוג הקוטב מוצא להורג בתלייה על מדרגות כנסייה בדיז’ון.
הסטרוקטורליזם מת הרבה לפני אביו. שנות דור ישב האב הערירי, השקיף אל השלג הנערם בחצר ונמס שוב, וראה את הדור שאחריו בא והולך. בימים אלה אני נחנך באקדמיה, הופך בהדרגה ממת-חי לחי, והנה זה הסנטה קלאוס שלי הופך ברגע חד מחי-מת למת. אולי זהו הרגע לתמורה נוספת שבזכותה – mutatis mutandis, תוך שינויו של הדורש שינוי – יוכל הדור לאמץ אל לבו את לוי-שטראוס לא כפולחן ילדים, מזכרת נוסטלגית-מאיימת מעידן שבו סירבנו לחיות, אלא כאחת מני נפשות מתות-חיות רבות, ערמומיות וחכמות, שילוו אותנו בדרכנו רצופת הסכנות אל עבר הומניזם מחודש, הומניזם שאיננו טענה סטטית אודות תכונותיו ה”בלתי-משתנות” של האדם, אלא מפעל, ניסיון הבלתי-פוסק לבנות אנושיות משותפת על בסיס שאינו מוגדר מראש. ההולכים בדרך זו יזדקקו לעזרתן של כל הרוחות המיטיבות של העבר.
Structural Anthropology, (Harmondsworth, Middlesex: Penguin, 1977-1978), p. 230 1. .
2. “Father Christmas Executed”, p. 44.
3. Ibid, p. 45. הדגשה במקור.


