מחלה פנימית אנושה

ההפרטה חוגגת ללא עוצר. תחקיר עיתון “הארץ” מאת דן אבן בנושא הפיכתה של ישראל למעצמת תיירות רפואית על חשבון החולים הישראלים, מגלה הפרטה פנימית במערכת הבריאות. ממידע אישי, אני יוכל לתאר תהליכים דומים באוניברסיטת תל אביב. ההפרטה הזאת של מערכות ציבוריות חיוניות נעשית תמיד בטיעונים של הצלת המוסדות הללו מקריסה ומטעמים של אחריות ציבורית. אבל למעשה, יש בכך לא מעט צביעות. המוסדות הללו נמצאים בצרות מסיבה פשוטה: התקצוב אינו מספיק, והוא אינו מספיק כיוון שמדינת ישראל מצאה מקום לחסוך בו.

מערכת הרפואה בישראל היא הפרטית ביותר בעולם, מלבד זו של ארה”ב. ההוצאה הפרטית כבר עולה על 40% מההוצאה הכוללת. מחלקות פנימיות נמצאות בתפוסה של כמעט מאה אחוז גם בקיץ (מזל שהחורף השנה הוא עדיין קיץ). האשפוז קצר מדי כי צריך לפנות מיטות. חדרי מיון נסגרים מעת לעת בשל עומס. מספר המיטות ביחס לאוכלוסייה קטן. תקני האחיות והרופאים לא מתאימים ולא מספיקים. יש מחסור ברופאים בהתמחויות רבות; וכל זאת רק הולך וגדל.

ואיזה פיתרון נמצא? לא השקעה נוספת חס וחלילה, אלא תחליף מיובא לשירותי הבריאות הפרטיים שהופסקו בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה ב-2002. תחליף שיאפשר לממן שכר גבוה יותר לרופאים ולצוות רפואי, להוצאות אדמיניסטרטיביות, ומה שיישאר – לשיפור השירות לבני תמותה רגילים.

יש פה שני עניינים: האחד, האם במהלך מתן השירות הפרטי נפגעים אלו שאינם נכנסים לקטגוריה המכובדת הזאת? השני, האם באמת נשאר משהו לשיפור השירות לאלו שייתכן כי ייפגעו? התשובה: במשאבים הקיימים, כמעט בהכרח ייפגע השירות הניתן לאזרחים רגילים, ומטבעם של ארגונים כמעט בטוח שלא יישאר הרבה לאחר הוצאות למיניהן לשיפור המערכת הציבורית.

כיון שאין לי מידע נרחב על הדרך בה הדברים מתנהלים בתי החולים, אתאר בקצרה מה קרה במקום בו אני מלמד בחמש עשרה השנים האחרונות באוניברסיטת תל אביב. בהתקבלי לעבודה היו שתי תוכניות פרטיות. עוד לפני שהתקבלתי, טענתי שיש לכך טעם לפגם ושלדעתי זה יפגע ברמה ובאיכות של התוכנית הציבורית. הטענה הנגדית היתה שאיני מבין עד כמה התוכניות הללו חשובות, כיוון שהן מאפשרות לשפר את שכרם של מרצים טובים כדי שלא יעזבו למקומות אחרים, רמת ההוראה בהן תשפר את איכות ההוראה בתוכניות הציבוריות, וכמו כן הן יכניסו כספים שיאפשרו רכישת ציוד ומענקי מחקר.

מאז עברו הרבה מים אפילו בירקון ומספר התוכניות הללו עולה כפורח. כאשר מתכנסות ישיבות, רוב הדיון עוסק בהן – כאילו הפכנו לאוניברסיטה פרטית. חלק ניכר מההכנסות משמש לתוכניות הללו: הוצאות שכר, אדמיניסטרציה, תקורה לאוניברסיטה, מימון מורים מן החוץ לתוכניות הציבוריות ומעט ובשיעור יורד למחקר. לא כמו שהובטח בעבר.

בעוד תנאי הקבלה לתוכנית הציבורית נוקשים (אני בחיים לא הייתי מתקבל), תנאי הסף האקדמיים לקבלה לתוכניות הפרטיות הם די מינימליים. דבר זה קומם אותי בעבר וכאשר טענתי בנושא הורחקתי מוועדת הקבלה. בעצם, יש שני מעמדות של סטודנטים: אלו שעמדו בתנאי הקבלה הנוקשים של התוכנית הציבורית, לעומת אלו שיכולים לשלם או שהמעסיק משלם בשמם סכומים שנעים בין 40,000 שקל ל-200,000 שקל לתואר.

כמו כן נוצרו שני מעמדות של מרצים: אלו שמלמדים בתוכניות הללו ומשתכרים שכר גבוה, לפעמים גבוה במיוחד, ואלה שמרוויחים משכורות רגילות בתוכניות הציבוריות. גם כך השכר הוא דיפרנציאלי על פי דרגה ומעמד אקדמי, ועכשיו יש לו רובד נוסף. זה גם יצר מצב שבו אין ששים לקיים מטלות בתוכנית הציבורית בלי תגמול נוסף, ובכלל שורר מצב של תחרות מתמדת על המשאבים הללו והשליטה בהם.

לטעמי, התוכנית הללו בסיכום כולל גרמו לנזק – אין דרך נאותה לשלב רכיבים ציבוריים ופרטיים באותה מערכת בלי לגרום נזק למערכת הציבורית ולמי שזקוק לה. לכן יש להפריד בין שתי המערכות, ולתקצב כראוי את המערכת הציבורית. הטענה תמיד שאין משאבים ולכן על המערכת הציבורית לדאוג לעצמה. הדאגה הזאת מפרקת את המערכת הציבורית מבפנים ומרוקנת אותה מתוכן.

אם לחזור לסיום למערכת הבריאות, נמצא שהמערכת הגרועה ביותר היא גם היקרה ביותר, זו שבארה”ב. אין זה אומר שמלבד תקצוב אין לערוך שינויים בדרך בה המוסדות הללו פועלים, אבל הפרטה פנימית היא האופציה הגרועה ביותר.