• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מחשבות על ניכור מורה-תלמיד/ה מזרחי/ת

נירית צארום

מאמר זה נולד ממחשבות על מאמרה של אסנת טרבלסי שפורסם באתר “העוקץ” “על היל”ה ועל העצמה חברתית”, על ההבחנה הדיכוטומית שנעשתה בין מורים להורים. הבחנה שקשורה כנראה למצב הלא נורמלי של מערכת החינוך – לאופן בו היא שלובה בתוך המנגנון המימסדי של הציונות האשכנזית ומטמיעה את ערכיה. נדמה לי שהיתה זו בתיה גור, זיכרונה לברכה, שדיברה בבושה באחת התכניות על הפטרונות שאפיינה את יחסה אל הורי התלמידים כששרתה כמורה חיילת באופקים.

לא שהרבה השתנה, רק קיבל דגש אחר. כיום מיוצג המימסד הציוני אשכנזי על ידי בעלי הון. אבל במאה העשרים שחלפה לא מכבר – בעידן האידיאולוגיות הגדולות, היה דבר שאפשר לכנות הון אידיאולוגי. גם בציון המתגבשת והנבנית על חורבותיהם של כפרים פלסטינים, נודעה חשיבות גדולה לאידיאולוגיה סוציאליסטית כפי שביטאו אותה האבות המייסדים של הציונות. האליטה שהחזיקה בהון האידיאולוגי, וכונתה “מלח הארץ” הורכבה מבני הקיבוצים. לכן אין זה מפליא שהתנועה הקיבוצית קיבלה מנדט לחינוך הדור הבא של המורים בציון. כך נולדה המכללה להכשרת אנשי חינוך ברוח ערכי התנועה הקיבוצית “סמינר הקיבוצים”.

התנועה הקיבוצית ומוסדותיה, הם כלי שרת נהדר להסוואת והשרשת הדואליות של הרעיון הציוני כמופת של הומניות. היא הסתירה את העובדה שבית לעם היהודי נקנה במחיר גירוש העם הפלסטיני מאדמתו, ששוויון ועבודה ניתנו בשנות החמישים לכל בעלי הפנקס האדום ממוצא אשכנזי, ושהכרה בשם השוויון והצדק בזכויות התושב של פלסטינים תושבי ישראל, לוותה מהתעלמות מהפליטים הפלסטינים במחנות הפליטים שעל אדמת כפריהם הוקמו הקיבוצים.

כיום “סמינר הקיבוצים” כמו מכללות רבות כולל בתוכו מספר רב יותר של מזרחים ומזרחיות מאשר האוניברסיטאות הגדולות. זה לא פותר את יחסי הכוח המעוותים מיסודם בין מורה ותלמיד/ה מזרחי/ת שנוצרו מכוחו של מנגנון שנועד ל”תרבת” את המזרחים, אלא חידד אותם. הדואליות שמאפיינת את הקיום של המזרחים בתרבות הישראלית, משתלבת היטב בצביעות של ההוויה הציונית המציבה תנאים עבור מזרחים שאינם מבניה הטבעיים. מזרחים ומזרחיות שרבות מהן לומדות את מקצוע ההוראה, מקבלים את המונופול של האשכנזים על הצדק והנאורות. הם חושבים שמכוחם יכוננו את עצמם בעיניי המימסד האשכנזי כנאורים. באורח פרדוקסלי זה הופך את המימסדיות והסמכותיות שלהם להיות בערבון מוגבל. היא נרכשת בזכות חינוך ועמידה נוירוטית בציפיות של הפטריארכיה האשכנזית ואינה מובנת מאליה.

הנתק עליו הצבעתי בראשית דברי בין מורים מזרחים לבין תלמידים מזרחים נוצר משום שהפרקטיקה הפדגוגית בישראל היא פרקטיקה פטריארכלית במרכזה ניצבת התרבות הציונית האשכנזית, הדוחקת החוצה מן השיח נרטיבים אלטרנטיבים שלא מעמידים במרכזם את כיבוש הארץ בכל אספקט אפשרי. מורים אלה שבים אל הקהילה המזרחית כסוכני תרבות הקיבוץ הנחשבת לאיכותית ביחס לזו המזרחית או/ו הפריפריאלית. מבחינה ציבורית מורים כאלה, גם אם לא בידיעתם, הם אסון חינוכי. גם אם יצליחו לגרות את סקרנותם הטבעית של תלמידיהם הם יראו להם את “האור” רק מבעד לתקרת הזכוכית הפרושה גם מעליהם ולא יתנו להם את הכלים לבקע אותה, אלא להשלים איתה בשתיקה.

האתגר הגדול ביותר עבור ציבורים מוחלשים: נשים, ערבים, מזרחים, הוא ביקוע תקרת הזכוכית . צריך להבין שהיא הופכת עבה וקשה לביקוע ככל שמתקיימת סביבה שתיקה מצד האוכלוסיות המדוכאות. שתיקה שמאפשרת למדכאים להתכסות באיצטלה של צדקנות ולקדם מזרחי או שניים כמס שפתיים של פלורליזם אינטלקטואלי. דרושה הכרה בכך שהטקסטים של ד”ר פוירשטיין ופרופ` פרנקנשטיין שדיברו על נחיתות אינטלקטואלית של יוצאי מדינות צפון אפריקה, הם מעיין שטרם יבש. רעיונותיהם חילחלו אל תוך תודעתם של טובי המוחות ה”רדיקאלים”, ולעיתים בחסות האשכנזיות האוניברסיטאית החמימה הם נובעים מהם כמעיין מתגבר.

שמישהו יגיד מילה לאדוני הארץ.

כנראה שיעניין אותך גם: