בתערוכה, אותה אצרה גלי גור-זאב, בולטים בעיקר תצלומים ממלחמת 1948 הנחשפים בפעם הראשונה. בין היתר נחשפים תצלומים שקלטה מצלמתו של רותנברג ביולי 1948 כשצה”ל עקר מבתיהם ומכפרם את תושביו הפלסטיניים של הכפר טנטורה שלחוף הים התיכון בחלקו הדרומי של חוף הכרמל. תצלומים נוספים בתערוכה מאששים עובדה שהוכחשה ומוכחשת עד היום על-ידי הממסד הישראלי כי גורלם המר והאכזר של רבבות התושבים הפלסטיניים בעשרות ישובים במלחמת 1948 היה זהה לזה של טנטורה. גם אחרי כשישים שנים מצבם לא השתנה לטובה, הוא נמשך ואף הורע, ובינתיים הצטרפו אליהם דור שני, שלישי ורביעי. בתערוכה של רותנברג מוזכרים בין השאר הישובים הפלסטיניים שהיו ואינם עוד, ראס אלעין (ראש העין), יהודיה (יהוד), חלסה (קרית שמונה), עיראק אלמנשייה (קרית גת), מג`דל (אשקלון).
עקורים ועוקרים כאחת העידו פעמים רבות בעבר שפעולות החורבן, העקירה וכפיית הפליטות בוצעו תוך שימוש באמצעים אלימים ובטרור, בראש וראשונה מצדם של מי שפעלו בשמה של מדינת ישראל. בתפקידו כצלם הרשמי של מדינת ישראל וצה”ל, בנו רותנברג הנציח במצלמתו תצלומים רבים מפעולות העקירה להן היה עד. התצלומים האלו הפכו את בנו רותנברג לאחד הצלמים החשובים של טרגדיית הנכּבה הפלסטינית ב-1948.
בימים הקרובים ימלאו לרותנברג 93. בראיון הווידיאו המוקרן בתערוכה, רותנברג מגלה שבימים ההם הוא צילם הכל, אך לא את הכל הוא פרסם. לדבריו, הוא החליט מה לפרסם ומה לגנוז על-פי שיקול אחד והוא “מה טוב ליהודים ומה רע ליהודים”. במלים אחרות, בזמנו, רותנברג פרסם רק את התצלומים שעל פי שקול דעתו שירתו את האינטרסים ואת התעמולה של הממסד השליט במדינה שזה עתה קמה. מנגד, הוא גנז תצלומים שפרסומם לדעתו היה פוגע באינטרסים ובתדמיתו של אותו ממסד.
מדבריו של רותנברג בראיון עמו, לא ברור מי החליט מה להראות ומה לגנוז– הוא לבדו, שולחיו מטעם ממסד המדינה וצה”ל, או שניהם גם יחד. מדבריו בראיון גם לא ברור האם התצלומים שגנז בזמנו ועתה החליט לחשוף אותם הם כל התצלומים שקלטה מצלמתו אז, או רק חלקם. לא ברור האם גם היום גנוזים אצל רותנברג או במרתפי הארכיונים של המדינה וצה”ל תצלומים עלומים נוספים שלא נחשפו עד היום. לא ברור גם האם אי-פעם, רותנברג, המדינה או צה”ל, יאפשרו לחשוף תצלומים אלו. או שמא, בשל אותו קריטריון של “מה שטוב ליהודים ומה שרע ליהודים”, הוא, יורשיו, המדינה או צה”ל ימשיכו לגנוז את אותם תצלומים, או חלילה, יחליטו להשמיד אותם.
מכבסת מילים של שקרנות ושל צביעות מאפיינת את התוכן ואת הסגנון של רבות מהכתוביות המלוות את התצלומים בתערוכה של בנו רותנברג. מסמכים מסווגים של צה”ל מאששים את התיאורים שסופקו בזמנו על-ידי הסופר והמשורר המנוח מרדכי אבי שאול בשמה של הליגה לזכויות האדם והאזרח על אמצעי הלחץ הדרקוניים שהפעילו שלטונות ישראל כשהוציאו אל הפועל את הטרנספר המסיבי של תושביה הפלסטיניים של מג`דל בדרום (אשקלון דהיום) לעזה בשנות ה-50 הראשונות של המאה שעברה. הטרנספר לא התבצע בלהט הקרבות, אלא זמן רב אחרי חתימת הסכמי שביתת הנשק ברודוס בין ישראל עם מצרים ומדינות ערביות נוספות. הטרנספר של תושביה הפלסטיניים של מג`דל, (ישנם מי שמגדירים טרנספר טיהור אתני) מוצג בתערוכה של רותנברג על-ידי תצלומים כמעט פסטורליים. באחת הכתוביות צוין, “תושבי מג`דל בדרכם לרצועת עזה לאחר חתימת הסכם בינם לבין צה”ל על תשלום פיצויים, 1950”.
בסוגריים נוסיף, התערוכה של רותנברג כוללת גם תצלומים מהעשור הראשון למדינת ישראל שאינם קשורים למלחמת 48` כמו למשל פעולות החיטוי שבוצעו בישראל במהגרים היהודים שבאו אליה מעיראק, או התמונות המתארות את ההווי היומיומי בתל אביב.
כמי שעסק שנים בכתיבה עיתונאית, לעתים קרובות התקנאתי ומתקנא בעמיתי הצלמים. מדוע? מהטעם הפשוט: תצלום הוא כמעט הוכחה ניצחת. קשה מאוד להתכחש לתצלום. לעתים נוצר הרושם כי מאורעות שלא צולמו ולא נחשפו הם כאילו לא קרו מעולם.
*
בשנת 1962 ניהלו פועלי הניקיון של עיריית רמת גן שביתה ממושכת בתביעה להעלאת שכרם ושפור תנאי עבודתם. בדרכים שונות ניסו הנהלת העירייה והנהגת ההסתדרות הכללית לשבור את השביתה, אך הם נכשלו. בין השאר הם גייסו כשוברי שביתה פועלים מובטלים מהכפר הערבי קלנסוה במשולש הדרומי. ואולם כאשר באו “הראיסים” לאסוף אותם פועלים בדרכם לעבודה, התברר להם שפעילים של מק”י אשר תמכו במאבקם של השובתים ברמת גן הקדימו אותם: כרוז שהפיצו בקלנסווה שכנע אותם לא לעלות לאוטובוסים, לוותר על השכר של יום עבודה שמאוד נזקקו לו, ולהימנע מלתת יד לשבירת שביתת פועלי הניקיון של עיריית רמת גן. בעקבות הכישלון הצורב הזה, גייסו הנהלת העירייה ברמת גן והנהגת ההסתדרות גברתנים מ”קבוצת מנטש”. (על “קבוצת מנטש” ומעלליה אספר בהזדמנות אחרת.) על אלה הוטלה המשימה להתייצב בבוקר בפינת הרחובות הרצל-הרא”ה ברמת גן ולפנות את פחי האשפה שלצדי הרחוב.
אך בהגיעם לכאן ציפתה להם הפתעה לא נעימה: מולם התייצבו פועלים שובתים שהיו מלווים בנשיהם ובילדיהם. ואלה, למרות נוכחותו המאיימת של כוח משטרתי גדול מוכן לפעולה, לא אפשרו לאנשי “קבוצת מנטש” לפנות את פחי האשפה. אנשי “קבוצת מנטש” ההמומים התקשו להתעמת עם נשי השובתים שחלקן התייצבו מולם כשהן דוחפות לפניהן עגלות ילדים. האלימות שהפעילו קציני משטרה והאלות שהם נופפו מעל לראשיהם של השובתים והנשים בניסיון נואש לדרבן את הגברתנים הקשוחים של “קבוצת מנטש”, השיגה אצל אלה תוצאה הפוכה. הם צעקו שלא כמו השוטרים הם אינם מסוגלים להכות נשים וילדים ומיהרו להסתלק מהמקום.
במהומה שנוצרה בשטח, ושלה הייתי עד ככתב “קול העם”, הבחנתי בפעילותו הנמרצת של צלם עיתונות ידוע מתל אביב אשר הנציח במצלמתו תמונות רבות מהעימות האלים. בין השאר הוא צילם קצין משטרה מסוים שהשתולל במקום ואיים על האנשים בקלשון שנופף מול פניהם ומעל לראשיהם. בעקבות אותו יום, הקריירה של אותו קצין משטרה שנהג בפראות והיה לגיבור נגד חלשים – נסקה והגיעה לפסגה.
כשנתפזרה המהומה, סיכמתי עם אותו צלם שהכרתי מעבודתי היומיומית שהוא יבוא באותו ערב למערכת “קול העם” ויציע אחד מהתצלומים שלו מאותו בוקר. בזמנו תצלום בודד כזה עלה לעיתון 25 לירות. עבור עיתון דלפון כשלנו היה זה סכום גבוה למדי.
עד סגירת העיתון באותו לילה הצלם לא התייצב למערכת “קול העם” ביפו ולא שלח את התצלום הנדרש. כל הניסיונות להשיגו בטלפון העלו חרס. כשפניתי לביתו במרכז תל אביב, גם שם לא מצאתיו. הוא פשוט נעלם. במשך כמה ימים כאילו בלעה אותו האדמה.
ימים אחדים לאחר סיום השביתה, לעג לי בכיר בלשכתו של ראש עיריית רמת גן, אברהם קריניצי, על כישלוני להשיג ולו תצלום אחד מהתפרעותם של קציני המשטרה שהשתמשו באמצעים אלימים בכוונה להכניע את פועלי הניקיון השובתים. הבכיר התגאה בפני שהנהלת העירייה והמשטרה רכשו באותו יום, מאותו צלם עיתונות, במחיר גבוה מאוד, את תשליל התצלומים שקלטה מצלמתו באותו בוקר בפינת הרחובות הרצל-הרא”ה. צלמי עיתונות בגוש דן אישרו בפני את גרסתו של הבכיר.
לצערי עד היום אני בטוח שהתצלום בו נראה קצין המשטרה מנופף קלשון מאיים מעל ראשיהן של נשי השובתים פועלי הניקיון ברמת גן היה חזק ומשכנע יותר מהידיעה שלי.
* ולסיום דוגמה אחת נוספת. שנים הכחישו שלטונות ישראל כל קשר עם כלא אלחיאם בדרום לבנון, עם העינויים שהיו מנת חלקם של הנחקרים בכלא ועם ההפרות החמורות של זכויות האדם של העצורים בו. הצנזורה הקפידה בעניין זה כאילו דובר בפרוייקט לא פחות חשוב מהמפעל המסתורי בדימונה.
ואולם באחד הימים עדות ממקור ראשון שסיפק לי חייל מילואים ישראלי אשר שירת בכלא אלחיאם פוצצה את בלון השקר תוצרת צה”ל. לעדותו צירף חייל המילואים, ב”צ שמו, תצלומים שצילם בכלא. העדות והתצלומים מוטטו לחלוטין את מסכת השקרים שהפיצו מערכת הביטחון וצה”ל. חרף העובדה שהצנזורה הצבאית חתכה בבשר החי של הכתבה וטשטשה את קלסתר פניהם של אותם חיילים ישראלים במדי צה”ל שנראו בתצלומים מכלא אלחיאם – שרידי הכתבה והתצלומים המעוותים שהתפרסמו במוסף “הארץ” (25.7.19997) היוו עדות ניצחת לעובדה שלא ניתן היה להפריכה כי לישראל, למרות כל הכחשותיה, היה באותו זמן קשר הדוק לנעשה בכלא אלחיאם.
ולכן אני חוזר וממליץ, לכו לצפות בתצלומים על הנכּבה הפלסטינית ב-1948 אותם שיחרר בנו רותנברג לפרסום בתערוכה הנוכחית שלו ב”מוזיאון ארץ-ישראל” בתל אביב.