מי צריך שוטפי כלים?
כשחושבים על זה, מוזר שאלפי אנשים בכרך מודרני גדול מבלים את שעות הערות שלהם בשטיפת כלים במאורות תת קרקעיות לוהטות. השאלה שאני מעלה היא מדוע החיים האלה נמשכים – מה תכליתם, מי מעוניין שיימשכו, ולמה.
את השאלה הזאת – ספק שאלת תם וספק השאלה בהא הידיעה של ביקורת תרבות הצריכה – מציג ג’ורג’ אורוול לאחר 132 עמודים (בתרגום החדש והטוב לעברית, מאת סמדר מילוא) שבהם תיאר בפירוט, בלשון פשוטה, מרתקת, חסרת שיפוט ונטולת רחמים, את ימיו כסופר עני בקרב חבריו שוטפי הכלים בכרך המודרני הגדול. איך הם מחפשים עבודה, משרכים רגליים, חוסכים פרוטה לפרוטה, מוצאים מחסה זול ומטונף, רעבים ללחם, אוספים פירור לפירור, מוותרים על מעיל כדי לשלם על ארוחה, זקוקים למעיל כדי להתקבל לעבודה, מסתובבים סחור סחור, בין מטבח למטבח, בין מעסיק גס לב למעסיק גס לב, וכשהם מצליחים למצוא אותה, את העבודה הנחשקת כל כך, הם עובדים בה השכם והערב, ללא הפוגה, עומדים על הרגליים, מקרצפים, שוטפים, מנקים, במטבחים מחניקים, לוהטים, אפלים וקטנים, שבהם אין אלא להרכין ראש, כי אין מקום לעמוד זקופים.
למה אנחנו צריכים שוטפי כלים? אורוול שואל, ומנסה לפני הכל את התשובה הראשונה שעולה על דעתנו: “כי מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה”. האומנם? הוא מתעקש. האם באמת אנחנו חייבים לקיים מערכת כזאת שעומדת כל כולה על עבודת הפרך של עבדים עשוקים?

כדי לעזור לנו להתעכב לרגע על השאלה הזאת, אורוול מציע לנו לחשוב – כדוגמה מרחיקת עדות – על מושך הריקשה ההודי או על סוס הפוני הרתום לעגלה. “בכל עיר במזרח הרחוק יש מושכי ריקשה למאותיהם, אומללים שחורי עור שמשקלם כחמישים קילוגרם, עוטי אזור חלציים. מקצתם חולים, אחרים כבר בני חמישים. קילומטרים על קילומטרים הם מטופפים בשמש ובגשם, ראשיהם מורכנים, מושכים ביצולים, והזיעה נוטפת משפמיהם האפורים….”
וסוסי הפוני, “לפעמים מקיף את צווארם פצע אחד רחב, והם מושכים את העגלה יום תמים על בשר חשוף. אבל עדיין אפשר להפיק מהם עבודה. צריך פשוט להצליף בהם חזק כל כך, עד שהכאב מאחור מכריע את הכאב מלפנים”.
אורוול מדגיש: “אלה דוגמאות של עבודה לא נחוצה, כי אין שום צורך של ממש בעגלות ובריקשות. הן קיימות רק מפני שאנשי המזרח רואים בהליכה דבר המוני. אלה מותרות, וכפי שיודע כל מי שהובל בהן, מותרות עלובים מאוד. הן מציעות מעט נוחות, שבשום פנים אינה שקולה כנגד סבלם של בני האדם ובעלי החיים”.
וכך, בהערה קצרה שכזאת בסופה של רשימה מאלפת, לוכד אורוול את הבעיה המוסרית המרכזית של העידן הכלכלי שלנו: כמו סבלם של נוהגי הריקשות וסוסי הפוני, כך גם סבלם של שוטפי הכלים אינו שקול כנגד הנוחות והמותרות שמהם נהנים לקוחותיהם – הסועדים במסעדות, הלנים בבתי המלון.
ומה עם סבלם של העובדים הסיעודיים המטפלים בסבינו הקשישים, עובדים שניטלו מהם הדרכון וחירות התנועה בעולם? ומה עם סבלם של מנקי הבתים שלנו, שעזבו את משפחותיהם הרחק אלפי מילין מאחור כדי לקיימן? והחדרנים? והקופאיות? והזבניות? מה עם סבלם של כל עובדי שכר מינימום ופחות מכך שמשרתים אותנו בחיי היומיום? האם הזיעה שלהם שקולה להנאה של צרכניה ומצדיקה אותה?
ב”דפוק וזרוק בפריז ובלונדון”, יצירת מופת עיתונאית, מסה אישית במיטבה, אורוול מציע תשובה אחת בוטה לשאלת השאלות: מי צריך שוטפי כלים. לדבריו, “הדחף להניע אנשים להתמיד בעבודה קשה וחסרת תועלת הוא ביסודו פחד פשוט מפני ההמונים”. כי ההמונים, לפי גישה רווחת זו, “הם יצורים נחותים כל כך, שהם עלולים להיות מסוכנים כשיש להם זמן פנוי. בטוח יותר לדאוג שיהיו עסוקים בלי הרף ושלא יהיה להם פנאי לחשוב”.
אני לא יודעת. אולי זו אינה התשובה הנכונה. אולי התשובה טמונה בשאלה. אולי צריך “שוטפי כלים”, במובן הרחב והעמוק והאורוולייני של המושג, פשוט כי צריך לסבוא ולחגוג ולהתרווח לאחור – לעשות חיים – על גבם של אחרים.
מאת ג‘ורג‘ אורוול
בתרגום סמדר מילוא
הוצאת כינרת, 239 עמודים
88 שקלים





