• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מסך של אטימות ואדישות תכף ירד

יש שם בחוץ ילדה בת 13 שנשלחה על ידי הרווחה לדלג גם הערב מעל הדם שמכתים את הכניסה לבניין שלה, ומזכיר לה את אמא שלה שקפצה מהחלון לפני שבוע. אף אחד מהרווחה לא בא לדבר איתה או עם אחיותיה. עוד אחת לרשימה המתארכת של מתאבדיםות ממצוקה כלכלית
יעל כהן-רימר

English

“תוציאי את הכעס במילים” מבקשת ממני ורדית כשאני יושבת בערב, מתחת לבית שלי, באוטו, ובוכה לה בטלפון. אני ממשיכה לשבת עוד קצת אחרי שהיא מנתקת. מפחדת לעלות. יודעת שכשאעלה ואסגור את הדלת מאחורי, ירד מסך הברזל וישאיר את הכל בחוץ. אני יודעת שנטע תכריז “אמא!” בהתרגשות ותשאל “אמא למה…?” ואז תסביר לי ש”בגלל ככה זה”. אני יודעת שאסיים את הערב על הספה עם אופיר בהתלבטות אם לראות עוד פרק או כבר ללכת לישון. אני יודעת שאפסיק לזכור כל הזמן בבטן, שיש עכשיו שם בחוץ ילדה בת 13 שנשלחה על ידי הרווחה לדלג גם הערב מעל הדם שמכתים את הכניסה לבניין שלה, ומזכיר לה את אמא שלה שקפצה מהחלון לפני שבוע – ילדה שאף אחד לא בא לדבר איתה או עם אחיותיה בנות ה-3 וה-8, ואף אחד לא בא לעזור להן או לאבא החורג שלהן. האחות הכי גדולה מבין החמש, בת 16, הגיעה אליהם בעצמה, והתחננה לעזרה. הן אמרו לה שישלחו מישהו אחרי החגים, והפנו אותן אלינו. העבירו את הבעיה הלאה למישהו אחר.

כשאצא מהאוטו אאבד את החדות של כל זה, את הכעס הלוהט על המדינה שלי, על הרווחה, על העובדות הסוציאליות שהחמלה שלהן נשחקה כל כך עד שהן מסוגלות להסתכל בעיניים של הילדות האלה ששלחו אותן להמתין עד אחרי החגים. אאבד את הכעס על המדינה שמשאירה משפחה של חמש בנות ואב חורג שאמא שלהן מתה במלחמה הלא נכונה להסתדר בעצמן עם הבוץ, הטובעני והמייאש הזה. להחזיק את עצמן בציפורניים לבדן. כל המוסדות המדינתיים המעורבים – מהחברה שאחראית מטעם המדינה על הדירה והבניין ועד לרווחה ולעירייה – איש טרם מצא את הזמן המתאים כדי לנקות את כתמי הדם מהכניסה לבניין. באתר זה סופר בתחילת השבוע על מקרה התאבדות נוסף מהזמן האחרון של אם יפואית על רקע מצוקה כלכלית.

כשאכנס לביתי שלי תטושטש גם השיחה שעשיתי בתוך כל זה עם אמא שטיפלתי בה בעבר. היא ניסתה ליצור אתי קשר, וכשהתקשרתי ושאלתי אם הכל בסדר ענתה בקול מהוסה שלא, אבל זה לא זמן טוב עכשיו, ושהיא תתקשר אחר כך. ברקע היו קולות של אנשים וצרחות של תינוקת. כשאכנס לביתי שלי אני אשכח שהיא עדיין לא התקשרה מאז, ושבעלה כבר איים עליה בעבר שאם תבקש ממנו פעם אחת נוספת כסף הוא יהרוג אותה ואת התינוקת, ושלמרות שסידרנו לה קצבת קיום מהביטוח הלאומי, היא עדיין חיה שם לידו כי לאן כבר יש לה ללכת בנגב חסר התשתיות, חסר הדיור הציבורי, חסר מקומות העבודה, חסר התקווה.

מסך האטימות והאדישות הזה, שתכף ירד על הסיפור הזה, הוא יעיל.

הוא מאפשר לנו לתפקד, לחיות, לבחור בין צבעים של דלתות ובין גנים מאסכולות שונות ובין סנדויץ’ צפתית לסנדויץ’ חביתה.

הוא מאפשר לנו – ישראל השבעה-גם-אם-הלא-עשירה – לסגור את ישראל האחרת מאחורי דלת ביתנו. לכסות אותה יפה יפה בססמאות ו-ועדות וצילומי לחיצות ידיים, לתרום מדי פעם בסמס או לצאת בקמפיין, להכריז על המאבק בעוני ועל שעתה היפה של ישראל וללכת הביתה.

הוא מאפשר לעובדת הסוציאלית לישון בשקט, זאת שתייגה את המשפחה כ”בעייתית”, בגלל שכשהוציאו את הבת הבכורה בגיל 10 מהבית, אמא שלה עשתה בלגן, ולכן היום, 6 שנים אחרי, אותה עובדת סוציאלית לא שולחת לשם איש אלא “אחרי החגים”.

הוא מאפשר לתקציבאי האוצר לישון בשקט, אלה שמעבירים מספרים על ניירות, שמדברים על נתונים ואחוזים וקיצוצים וגזירות, שמשחקים בהעברות תקציביות שבסופן מועברים הכספים שוב למקומות שכבר יש בהם די והותר, הרחק הרחק מהמקומות שבהם מתבוססים נשים וילדים וגברים בבוץ ההישרדות, בלי אור בקצה שום מנהרה ובלי תקווה, אלא רק עם ייאוש.

המקומות שבהם מתבוססים נשים וילדים וגברים בבוץ ההישרדות, בלי אור בקצה שום מנהרה ובלי תקווה, אלא רק עם ייאוש. צילום: יהודית אילני
המקומות שבהם מתבוססים נשים וילדים וגברים בבוץ ההישרדות, בלי אור בקצה שום מנהרה ובלי תקווה, אלא רק עם ייאוש. צילום: יהודית אילני

הנערה הזו, אומרת לי מנהלת המרכז שישבה איתם כל היום, היא ילדה מבריקה, תלמידה מצטיינת. ואני חושבת לעצמי: מה יצא ממנה? מה יכול לצאת ממנה כשכל הזמן משתינים עליה, בפנים, בבוטות? כשכל השאריות של רשת ביטחון כלשהי, שהייתה יכולה להיות לה, נחתכות מול פניה בסכין חד, כשפעם אחר פעם נכשלים בהצלתה, למרות שהיא כל כך קלה להצלה שכן היא כאמור, תלמידה מצטיינת. ילדה מבריקה.

זה מין מסך בערות, המסך הזה, אבל בניגוד לזה שבמשל של רולס – אנחנו לא יוצאים מאחוריו. אנחנו מקבלים החלטות על תקציב וסדר עדיפויות. אנחנו נלחמים מלחמות מיותרות שמונעות מאיתנו את היכולת להילחם את המלחמות הנכונות, שיכולות לתקן ולרפא. אנחנו מדברים על סולידריות, אבל חושבים רק על המוכר, עיוורים לאחר, ואנחנו יודעים שכשייגמר יום העבודה לא יעלה המסך. ההחלטות שלנו ימשיכו להשפיע על אחרים ולא עלינו, ואנחנו נוכל לצאת מהאוטו, וללכת למקום המוגן שלנו, ולסגור את הדלת.

בבוקר אני קוראת בכותרת העיתון שהרמטכ”ל נאנח אנחת רווחה על איך ישראל רק כמעט הקריבה את צה”ל. לא משנה כמה אני מחפשת, אין ולו ידיעה צדדית קטנה על מי שישראל מקריבה כל יום, לאט לאט, עד שהם הופכים לאבק.

יעל כהן-רימר היא עורכת דין במחלקה המשפטית של עמותת ידיד – מרכזי זכויות בקהילה

עוד על חיים בעוני

כנראה שיעניין אותך גם: