משטרה בהפלייה - מעצרים ימין ושמאל

זה למעלה משבועיים שמחאת המתנחלים על צווי ההקפאה ממלאת את המסך הקטן שלנו. ראינו הפגנות לגיטימיות בצד חסימת כניסות ליישובים, חסימת כבישים ואלימות כלפי שוטרים. בכל אחת מהתקריות האלו נהגה המשטרה כפי שמתבקש ממנה, ברגישות ובנחישות. מעצרים כמעט שלא היו, למעט מקרים מעטים של אלימות או הפרות סדר חמורות מצד מי מהמפגינים.

לאור חשיבותן של זכויות היסוד להפגנה ולחופש ביטוי, כך גם ראוי שיהיה. במדינה דמוקרטית, כאשר מבקשים התושבים למחות על החלטות הרשויות, יש לאפשר להם לעשות זאת, ולהתיר לשם כך מרחב ביטוי גדול ככל הניתן. באימוץ המודל הזה בימים אלה בהתנחלויות, פעלה משטרת ישראל כראוי.

למרבה הצער, באותו זמן ממש, עשתה המשטרה מהלך הפוך בירושלים. הפגנות שקטות של פעילים באזור המריבה בשייח ג’ראח פוזרו בשני ימי שישי האחרונים בכוח רב. השוטרים עשו שימוש בגז פלפל צורב, במסכות שחורות ובאמצעים נוספים כדי לדכא מחאה לגיטימית, שנעשתה בשטח שאין בו הפרעה לציבור.

המפגינים, ישראלים ופלסטינים, מגיעים לשיח ג’ראח בכל יום שישי כבר חמישה חודשים, כדי למחות על פינויין של שתי משפחות פלסטיניות, שהתגוררו במקום מאז 1948, כדי להכניס במקומן משפחות יהודיות. הפינוי של המשפחות גאווי וחנון אושר על ידי בתי המשפט הישראלים, אשר קיבלו את טענת ‘ועד עדת הספרדים’ כי הבתים היו שייכים להם לפני 1948.

לכאורה, מדובר בסכסוך משפטי על הבתים בשייח ג’ראח, שהוכרע בבית המשפט, ולכן אין מקום לטענות המשפחות שהפסידו. אלא שפני הדברים מורכבים יותר: החוק הישראלי מונע מפלסטינים שנטשו את בתיהם במהלך מלחמות 1948 ו-1967 לתבוע אותם בחזרה. לעומת זאת, הוא כן מתיר לישראלים, כמו במקרה הזה, לתבוע את השבת הנכסים.

אי הסימטריה שבאפשרות לתבוע בחזרה את הרכוש שננטש זועקת, והתוצאה שלה היא הפליה ברורה מבחינת הזכויות המשפטיות שפתוחות בפני בני שני הלאומים. ההכרעה המשפטית בעניין שייח ג’ראח והפינוי שבא בעקבותיה הובילו לפגיעה חמורה בזכויות היסוד של בני המשפחות הפלסטיניות לקניין, לקורת גג ולכבוד, והבהירו עד כמה בעייתית ההפליה הממוסדת הזו.

בני המשפחות הפלסטינים אינם מוותרים. כבר חודשים שהם מתגוררים באוהלים מול בתיהם, הבתים מהם פונו. הגינויים הרבים שהגיעו מהעולם כולו, והמחאה שאינה דועכת, מצביעים על כך שהפרשה הזו רק פתחה את תיבת הפנדורה של נושא הרכוש הישראלי והפלסטיני. לכן, מקומו של כל הנושא כולו, לא היה צריך להיות בבית משפט, אלא במשא ומתן מדיני.

המחאה שהתעוררה אינה מפתיעה. מדובר בסוגית עומק של הסכסוך הישראלי פלסטיני, וברור שהדעות לגביה יהיו חלוקות. מה שעוד ברור הוא – שאת המחאה הזו, כמו כל מחאה ציבורית, לא ניתן להשתיק בכוח, ובודאי שגם לא ראוי. חופש ההפגנה וחופש הביטוי הם מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה הישראלית, ואין מקום לעצור אותם בשייח ג’ראח.

התנהגות המשטרה בהפגנות ימי השישי בשבועיים האחרונים מעידה כי הם החליטו לשבור את המפגינים ויהי מה. אצבע המעצרים היתה קלה על ההדק: כחמישים מפגינים נעצרו בשני ימי שישי, וכוח רב הופעל.

חוקיות המעצרים גם היא מוטלת בספק, שכן לפי החוק, מעצרים יעשו רק כאשר האדם מסוכן לציבור או עלול לשבש את החקירה. ספק רב אם תנאים אלה מתקיימים לגבי המפגינים בשייח ג’ראח, שחלקם אף הגיעו עם כלי הנגינה או מחופשים לליצנים. ההחלטה להשאיר את כולם במעצר לילה אף היא בעייתית ביותר, לאור כך שבשלב תחנת המשטרה העצורים בודאי אינם מסוכנים לציבור או יכולים לשבש חקירה.

לכן, המשטרה צריכה לחשוב מחדש ולאמץ מדיניות שונה לחלוטין, שמכבדת את הדמוקרטיה שלנו. אם היא לא תעשה זאת, ראוי שבתי המשפט יורו לה את הדרך.