נתניהו מפגין משילות ללא מעצורים
מרצה למשפטים ומנהל אקדמי של “החטיבה לזכויות האדם” במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, מלמד פילוסופיה באוני׳ הפתוחה, יושב ראש מרכז אדוה לחקר החברה בישראל
ראש הממשלה נוהג להתלונן על הקשיים שמערימים הרגולציה, היועצים המשפטיים, הכנסת ובתי המשפט על יכולתו למשול. שני אירועים הבהירו השבוע למה הוא מתכוון כשהוא מדבר על משילות.
האירוע הראשון התרחש בבית המשפט העליון בדיון בעתירה שהוגשה על ידי עמותת “הצלחה” וחברי כנסת מהאופוזיציה נגד חוק מס ריבוי דירות, הידוע גם כחוק המס על דירה שלישית. חוק צודק ומועיל, אך לא על כך היה הדיון. העותרים ביקשו לפסול את החוק בגלל פגם מהותי. בשפה משפטית, בהליך חקיקת החוק, לטענתם, נפל “פגם היורד לשורשו של עניין” כאשר הוכנסו להצעת החוק באישון לילה וברגע האחרון שינויים מהותיים שלחברי ועדת הכספים המנומנמים לא היה זמן לעמוד על טיבם ולקיים עליהם דיון משמעותי.
למרות זאת, הצעת החוק עברה בוועדת הכספים (לאחר שחברי האופוזיציה עזבו במחאה את הישיבה), והפכה לחוק באישור הכנסת. כך לא אמור פרלמנט לחוקק חוק. זו הייתה גם עמדתו של היועץ המשפטי לכנסת, איל ינון, שניסה להגן על כבוד הכנסת ועל הסטנדרטים המינימליים שרשות מחוקקת צריכה לעמוד בהם. לפי עדותו, קשה להקפיד בכנסת הזו על הליכי חקיקה תקינים. כנסת שהדורסנות הקואליציונית פועלת בה כמעט ללא מעצורים. גם כך הכנסת היא כיום מוסד חלש, מוגבל ביכולת הפיקוח על פעולות הממשלה ומתפקד בעיקר כחותמת גומי לאישור הצעות החוק שעברו – בדיונים חסויים – את המסננת של ועדת השרים לענייני חקיקה וזכו בברכת יו”ר הקואליציה.
בדיון בעתירה זו נחשף בבהירות פן עגום נוסף של הדמוקרטיה בישראל. ינון התעמת עם נציגת משרד המשפטים, עו”ד שוש שמואלי, שייצגה את עמדות הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה, שבעניין זה כמו בעניינים אחרים מתעלם מתפקידו כשומרו של שלטון החוק. שמואלי התנגדה להצעת ינון להחזיר את החוק לדיון מחודש בוועדת הכספים, וברוח הזמן ורוח המפקד אף הזהירה את בית המשפט מלפסול את החוק ולחצות על ידי כך את הגבול לשדה הפוליטי, דבר שעלול להכעיס שרים וחברי כנסת מהקואליציה שרק ממתינים לעילה לצמצום סמכויותיו. השופטת מרים נאור, נשיאת בית המשפט העליון, התקוממה על דברים אלה והשיבה לשמואלי בכעס: “אל תאיימי עלינו”.
למה מתכוונים נתניהו והקואליציה כשהם מדברים על משילות ודמוקרטיה ניתן היה ללמוד גם מהתנהגותם בפרשת חיסול רשות השידור והקמת התאגיד הציבורי. החקיקה החפוזה, הסתומה והסותרת, הבזבוז של מאות מיליוני שקלים מכספי הציבור על שני תאגידי שידור שלאיש אין מושג מה אמורים להיות היחסים ביניהם, וההתעמרות במאות עובדים שרק לפני זמן קצר ראש הממשלה תיאר את הפגישה עימם כ”קורעת לב” והביע דאגה עמוקה לגורלם של “אנשים מסורים הנזרקים לרחוב” – אינם “גחמה אישית” של נתניהו.
זו לא העדפה אישית איזוטרית ובלתי מובנת של המנהיג אלא חלק מפרויקט גדול יותר של יצירת משילות ללא מעצורים, שבבסיסה החלשה של מוסדות וגופים עצמאיים הקיימים בכל דמוקרטיה ומאבק בכל מי שמבטא קול ביקורתי בלתי תלוי: בתי המשפט, הנציגים הפוליטיים של המיעוט הערבי, ארגוני החברה האזרחית, רשויות מינהל עצמאיות, ומעל כולם “השטן הגדול” – התקשורת.
הפרויקט הזה מוגשם באמצעות תנועת מלקחיים: מצד אחד זרם גובר והולך של חקיקה דורסנית, המפרה זכויות דמוקרטיות כחופש ביטוי וחופש התאגדות ומרוקנת את הדמוקרטיה מערכיה המהותיים, ומצד שני יצירת דה־לגיטימציה של כל מי שנתפס כאויב מבפנים והטבעת אות קין על מצחם של אלה שיו”ר הכנסת כינה באחרונה “השמאל הבוגדני”.
פורסם בידיעות אחרונות


