סרבנותם הציונית של הטייסים

עד כה היה הסירוב לשירות בשטחים כמעט בלתי אפקטיבי. הרבה פחות אפקטיבי מהסירוב במלחמת לבנון, שלמרות מימדיו הקטנים, הוא הִיווה גורם חשוב בהחלטה לסגת ל”אזור הביטחון” בדרום לבנון. ממה נובע ההבדל בין שני המקרים?

לדעתי, התשובה טמונה במורכבות המצב באינתיפאדה הנוכחית בהשוואה למצב במלחמת לבנון.

בעוד מלחמת לבנון הייתה במוצהר “מלחמת ברירה”, שמניעיה היו בעיקרם פוליטיים (“סדר חדש בלבנון” וכיו”ב), ולפיכך מלחמה בלתי מוצדקת מלכתחילה; האינתיפאדה הנוכחית פרצה ביוזמת יאסר עראפאת והרשות הפלשתינית (ושום אקרובטיקה אידיאולוגית לא תשנה עובדה זאת), ולפיכך למדינת ישראל הייתה קיימת הזכות להגן על עצמה ועל אזרחיה מפני אלימות וטרור.

ועוד, במלחמת לבנון, ישראל הפרה בצורה מסיבית את כללי המלחמה – למשל בהפגזה והפצצה של ערים מאוכלסות – ביירות, צור וצידון – כשלא נשקפה לישראל או לאזרחיה סכנה קרובה. ואילו באינתיפאדה הנוכחית, בתחילתה לפחות, חלק ניכר מפעולות צה”ל בשטחים היה מכוון בראש ובראשונה למלחמה בטרור, וננקטו, לרוב – אך לא תמיד, אמצעים לגיטימיים. לכן, סירוב גורף לשירות בשטחים יכול היה בנסיבות הללו להיראות כהתחמקות מהגנה על אזרחי ישראל.

נכון היה אז יותר לנקוט בסירוב סלקטיבי. למשל על ידי סירוב לביצוע פקודות שהן בניגוד לאמנות ולחוקים הבינלאומיים –לסרב להרוס בתים כאמצעי ענישה או הרתעה, לסרב לעקור עצים ולהרוס תשתיות אזרחיות, לסרב להשתתף בעוצר ובכתר ממושך על אוכלוסיות אזרחיות של עשרות אלפים ומאות אלפים בני אדם ולגרום להרעבתם, לסרב ולמנוע הרג של “מפרי עוצר”, למנוע התעללות והתאכזרות כלפי אוכלוסייה אזרחית – במחסומים ובמקומות אחרים, לסרב להפציץ או להפגיז שכונות מאוכלסות, או התקהלות אנשים, גם אם בתוכם יש כמה “חמושים”, או “מבוקשים”, (מושגים שנועדו להכשיר את ההרג), אלא אם קיימת סכנה ממשית קרובה לחיי חיילים או אנשים אחרים.

נכון היה לסרב לשרת במקומות ספציפיים בשטחים,  ולא באופן גורף בשטחים כולם – למשל לסרב ללכת להגן על “מאחזים”, או על התנחלויות פנטיות ופרובוקטיביות במיוחד  – שנמצאות הרחק מלב הקונצנזוס.

בחדשים האחרונים חלה, לדעתי, תפנית משמעותית בפעילויות צה”ל. נראה בעליל כי הצבא מנוצל להגשמת מטרות פוליטיות של ראש הממשלה והימין. הזעם המוצדק של הציבור על רצח אזרחים ישראלים בפעולות טרור אכזריות משתק כל  ביקורת ומאפשר לממשלה להציג כל פעולה בשטחים כמלחמה בטרור.

אבל תוך כדי המלחמה בטרור מתנהלת במקביל מלחמה המכוונת נגד העם הפלשתינאי עצמו, מלחמה המיועדת למנוע את אפשרות הקמתה של מדינה פלשתינאית – זה בא לידי ביטוי, כאמור, בענישה קולקטיבית המתעללת באוכלוסיות שלמות, בהריסה מסיבית של תשתיות, ובולט במיוחד במספר הבלתי סביר של הרוגים אזרחיים שאין להם שום קשר לטרור ובהפצצות חיל האוויר. בקיצור בהפעלת הצבא להשגת מטרות פוליטיות חורגת הממשלה מסמכויותיה.  מכאן שיש הצדקה לסירוב אזרחי.

כעת בואו נשאל את עצמנו בכנות את השאלה הקריטית והחשובה הבאה: “האם חיילי צה”ל, או טייסי חיל האוויר, יבצעו (כמעט) כל פקודה שתינתן להם בשטחים הכבושים?”

לצערי, אני סבור שהתשובה היא חיובית, למרות שהלב ממאן להאמין.

החודשים האחרונים מראים על שחיקה והתדרדרות אל סף מדרון חלקלק שאין ממנו חזרה. ההסלמה שיוזמת הממשלה ויוזם הצבא כתגובה לפיגועי הטרור הנוראיים נכללת בגדר אותם מעשים “בלתי חוקיים בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליהם”. אלא שהלב נאטם והעין התעוורה.

לכן, חובה אנושית, מוסרית וגם ציונית, היא, “להסתלק מן השטחים” (כדברי ישעיהו ליבוביץ), גם אם אין שום וודאות שמהלך כזה יוביל להסדר, ובכך לנסות להציל את נשמת אפה של ישראל ולהציל את המפעל הציוני. סירוב יכול לסייע בכך. יתכן שבשעה זו – סרבנות היא ציונות.

על רקע זה, הידיעה על טייסי מילואים המסרבים להפציץ אוכלוסייה אזרחית, היא הידיעה המשמעותית והמעודדת ביותר בזמן האחרון. אומץ ליבם האזרחי ונימוקיהם המתבססים על עקרונות מוסר אוניברסליים אולי יזעזעו את החברה הישראלית ויוליכו אותה לחשבון נפש נוקב על מחיר כיבוש השטחים.

דר` יוסי זיו הוא מרצה לפילוסופיה וכימיה במכללת “וינגייט” וב”סמינר הקיבוצים”. ספרו “פילוסופיה וטעם החיים” כולל פרק הדן בשאלת הסרבנות. הספר יצא לאור בשנת   2002 בהוצאת “מעריב”.