על המופרכות והמוזרות של ליברטריאנים כאיין ראנד ואחרים

קראתי ב”בוסטון ריוויו” מאמר של קלוד פישר, פרופ’ לסוציולוגיה מאוניברסיטת ברקלי מקליפורניה, בשם “Libertarianism is Very Strange”. מאמר שאני מניח שחברי ניסים מזרחי היה מאמץ בהתלהבות (ניסים כתב מאמר מקורי ומעניין ומעורר מחלוקת בסוגיה דומה בהקשר של הליברליזם הישראלי וזכויות האדם).

פישר מנסה להסביר במאמר מדוע לדעתו התפיסה הליברטריאנית מוזרה ומופרכת. ליברטריאניזם היא גישה שהמייצגת הפופולאריות הספרותית המובהקת שלה היא הסופרת איין ראנד, ומייצג פילוסופי הרבה יותר רציני, שלא החשיב כלל את טיעוניה של ראנד, הוא הפילוסוף האמריקאי רוברט נוזיק. בתחום הכלכלי, מייצגי הגישה הזו הם הכלכלן האוסטרי פרידריך האייק והכלכלן האמריקאי מילטון פרידמן, בפוליטיקה הבינלאומית – רונלד רייגן ומרגרט תאצ’ר, שהצהרתה “אין ישות כזו, חברה, יש רק יחידים ומשפחות”, מבטאת את אחד מעקרונות היסוד של גישה זו, ובמחוזותינו – נציגים אדוקים ובולטים הם בנימין נתניהו ונפתלי בנט.

בקיצור, ליברטריאניזם (בעברית מגושמת משהו, “חירותנות”) היא גישה המעניקה לערך החירות מעמד עליון, ולדעת מצדדיה בכל התנגשות בין ערך החירות לערכים אחרים, כמו שוויון וצדק, יש להעניק לחירות מעמד עדיף. האידיאולוגיה והמדיניות הניאו-ליברלית השליטה בעולם ובישראל מאז שנות השבעים נגזרת מהתפיסה הליברטריאנית. יש לא מעט טיעונים בעלי ערך נגד ליברטריאניזם, שעל חלק גדול מהם כתבתי בפרק מספרי “תיאוריות של צדק חברתי”. אולם עתה אני רוצה לעסוק בשאלה מדוע לדעת קלוד פישר גישה זו מופרכת. חלק מהטיעונים של פישר נטענו כבר על ידי אחרים, בוויכוח גדול שהתרחש בשנות התשעים בין הוגים קהילתיים כמייקל וולצר, צ’ארלס טיילור ומייקל סנדל בביקורתם על תיאוריית הצדק של ג’ון רולס.

לדעת פישר, עיקרון תפיסת היחיד המנותק מכל הקשר חברתי והיסטורי העומדת בבסיס הגישה הליברטריאנית מופרכת היסטורית, סוציולוגית ואנתרופולוגית. אנשים, טוען פישר, נטועים בהקשרים חברתיים. כמשפחה, שבט, קהילה, קבוצה אתנית, לאום.

פישר מציג מחקרים של פסיכולוגים חברתיים, המצביעים על חריגותה ומוזרותה של התפיסה המערבית, בעיקר האמריקאית, אודות היחיד האוטונומי. כך למשל המחקר מצא שאמריקאים, יותר מאחרים, נוטים להסביר את מצבם של אנשים כתוצאה הנובעת מתכונותיהם ומבחירותיהם. מבחינה זו, מגיעים החוקרים היין ונוזריאן למסקנה שהאמריקאים הם האנשים המוזרים ביותר בעולם. לטענתם, הם נוטים לתפוס את עצמם כיחידים נפרדים ואוטונומיים המספיקים לעצמם ולא כאנשים הקשורים לאנשים אחרים ברשת של זיקות חברתיות. למשל, האמריקאים יוצאי דופן בכך שהם מקצים לתינוקות שלהם חדרים נפרדים. פישר מצטט את הסוציולוג אמיל דורקהיים, שטען כי “החיים הקולקטיביים לא החלו מהיחיד, להיפך, היחיד הוא שצמח מן החברה”. מבחינה זו, הליברטריאנים ממציאים מחדש את ההיסטוריה כאשר הם מעמידים את היחיד במרכז.

אם הטיעונים הליברטריאניים אינם יכולים לזכות להצדקה היסטורית, סוציולוגית או אנתרופולוגית, אולי יש להם הצדקה מעשית? הטיעון המרכזי של הליברטריאנים כאן, ששותפים לו הוגים מתורו ועד נוזיק, פוליטיקאים כרייגן, תאצ’ר ונתניהו וטכנוקרטים במשרד האוצר, הוא הטיעון שהשלטון הטוב ביותר הוא השלטון המינימאלי ביותר, זה שמתערב כמה שפחות בחיי האזרח והחברה. אולם אם הגישה הזו נכונה, מדוע אף שלטון בעולם לא מאמץ אותה? שואל פישר. השיפור הגדול ביותר בחייהם של אנשים במאה העשרים במונחים של תוחלת חיים, ביטחון אישי, בריאות, חינוך ורווחה נבעו ממעורבות המדינה ולא מחוסר מעורבותה. כך גם מצבם המשופר של נשים וקבוצות מיעוט. אם בוחנים את נתוני מדד הפיתוח האנושי Human Development Index, הבוחן את רווחתן של אוכלוסיות על פי מדדים של בריאות, חינוך ועושר, מדד זה גבוה הרבה יותר במדינות ה-OECD מאשר בארצות הברית, מדינות בהן מעורבות השלטון היא יחסית רבה. כך שגם במונחים של רווחת הכלל וגם במונחים של חירות אישית ההנחות הליברטריאניות מופרכות.

אולם כפי שכותב פישר, גיבורה של איין ראנד, ג’ון גאלט, לא היה שם פס על כל זה.