בריאן קלוג (Brian Klug), חוקר באוניברסיטת אוקספורד, כותב סקירה ארוכה מאד במגזין ““The Nation על סדרת הספרים הזו.
The Tragedy of Zionism: How Its Revolutionary Past Haunts Israeli
Democracy (second edition)
by Bernard Avishai
The Question of Zion
by Jacqueline Rose
Threat From Within: A Century of Jewish Opposition to Zionism
by Yakov Rabkin
Booking Passage: Exile and Homecoming in the Modern Jewish Imagination
by Sidra DeKoven Ezrahi
זו אינה סקירה רגילה, אלא מסה ארוכה על הפרדוקסים הטמונים בציונות, כיצד המימוש ההיסטורי, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים, של רעיון הקמת מקלט בטוח ליהודים חותר תחת עצמו ומדוע חשוב לנתק את הקשר הגורדי שבין הזהות היהודית לזהותה של מדינת ישראל.
זיכיונות השידור שהוענקו לבעלי ההון בערוץ 2, הם משאב ציבורי, חלק מבעלי הזיכיונות, סמי עופר, מוזי ורטהיים ואודי אנג`ל, סבורים שהרעיון שישראל היא מדינה דמוקרטית הראויה לעיתונות חופשית מופרך ופוגע בזכות הבלתי מעורערת שלהם לעשות רווחים ולקדם את עסקיהם. לכן הם החליטו שהם למנות למנהל מחלקת החדשות, את רפי גינת, איש אמונם וחברם לסעודת יום שישי בצהריים, המחזיק בתפיסה דומה לשלהם על היחס בין דמוקרטיה ותקשורת. יצחק לבני ורחל בן ארי, שני נציגי ציבור בדירקטוריון של חברת החדשות, התנגדו למינוי של גינת. במהלך אופייני לרגולטורים בישראל שאמורים לפעול למען האינטרס הציבורי אולם פועלים לקידום האינטרסים של שולחיהם ובעלי ההון, יושבת ראש מועצת הרשות השנייה, נורית דאבוש וחבריה במועצת הרשות השנייה, הוציאו לפועל את החוזה ודאגו להדחתם ליבני ובן ארי על מנת לפנות את הדרך לרפי גינת. חשוב לציין שכל המהלך הזה מנוגד לרוח חוק הרשות השנייה.
יצחק ליבני ראוי לשבח על עמדתו בעניין זה. בסוף השבוע הוא מופיע על השער של מוסף “הארץ”. מהראיון הארוך עם ארי שביט ליבני מצטייר כמרטיר שהקריב את תפקידו למען חופש הביטוי בישראל, ליבני רחוק מלהיות כזה (כפי שעולה גם מחלק מהתגובות המעניינות לכתבה) כמי ששירת כעורך “במחנה”, מפקד גלי צה”ל, מנכ”ל רשות השידור וגם בכהונתו כיושב ראש חברת החדשות של הערוץ השני, הוא השתדל במשך השנים להשביע את רצון ממניו. האדם שריכז במשך שנים רבות עוצמה רבה מאד בתקשורת הישראלית (מינויו זכה תמיד לשבחים על כך שמדובר במינוי של “איש תרבות”) תרם תרומה לא קטנה לכך שעיתונאים בישראל, כולל בוגרי גל”צ לדורותיהם, הם בדרך כלל קונפורמיים, ממושמעים ומקפידים לא לחצות את הגבולות שמציבים להם פוליטיקאים ובעלי הון. ליבני, שכאמור, ניהל במשך שנים רבות כלי תקשורת מרכזיים בשידור הציבורי והתפרנס יפה מכספי ציבור, מפגין בראיון זלזול בכלי תקשורת ציבוריים, כמו אנשי תרבות רבים אחרים גם הוא מלא הערצה לבעלי ממון. מהראיון אפשר גם לקבל את הרושם שבסך הכל מדובר במריבה בין סועדים הסמוכים על שולחנם של בעלי ההון במסעדת “רפאל” בכל יום שישי, כך תגובתו של גינת לכתבה היא שלבני צריך להתבייש, כך לא מתנהגים לסמי ומוזי שמשלמים את ארוחותיו של לבני, תגובתו של ליבני, גם אני לפעמים משתתף בתשלום.
באותו עניין, הבוקר מופיע ב”ניו יורק טיימס” מאמרו של ,Michael Copps, חבר הרשות הפדרלית לתקשורת האמריקאית, המתלונן על ההפרות של תנאי הזיכיון לשידור על ידי בעלי הזיכיון. קופס, המתאר הפרות רבות כאלו, מספר על תחנת טלוויזיה שכללה במסגרת המכסה שלה לשידורים חינוכיים לילדים טלנובלה שבה מופיע ילד בן 11. הפתרון של קופס הוא פשוט, שידורי טלוויזיה הם משאב ציבורי, ומי שלא עומד בתנאי הזיכיון יש לסרב לחדש את רישיונו. מעניין כמה זמן תימשך הקדנציה של קופס ברשות הפדרלית הזו.