• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

על הפרטה, תאגידים כלכליים וזכויות אדם

יוסי דהאן

אני צריך לחשוב על שינוי קריירה, להתרכז בעתיד בהגשת בג”צים. פעמיים הייתי מעורב בהגשת עתירות לבג”צ ופעמיים נעתרו שופטי בית המשפט העליון לעתירות. במקרה הראשון, בג”צ הקשת הדמוקרטית המזרחית שבו הורה בג”ץ על ביטול החלטות מינהל מקרקעי ישראל העוסקות בשינוי ייעוד של קרקע חקלאית, והשבוע זכתה חטיבת זכויות האדם של המרכז האקדמי למשפט ועסקים בעתירתה נגד הפרטת בית הסוהר. אני מנהל אקדמי של החטיבה, אולם לא אני עשיתי את העבודה המשפטית הרבה והמבריקה בעתירה הזו. האיש שהחל את המהלך הזה היה עו”ד אביב וסרמן שהיה מנהל הקליניקות המשפטיות בחטיבה, אביב הוא דוגמה מעולה לכיצד אדם שחש בעוול מוסרי יוצא להלחם כנגד כל הסיכויים במערכת (הלוויתן המדינתי, האוצר, הפרקליטות, חברי כנסת וכרישי נדל”ן), אביב היה בעניין זה רוטוויילר חברתי שלא הרפה. הוא היה יזם המהלך המשפטי והציבורי שהביא לתודעה הציבורית את סוגית הפרטת בתי סוהר והשלכותיה המוסריות והפוליטיות הבעייתיות. אליו הצטרף עורך דין אפי מיכאלי ומאוחר יותר עורכי הדין גלעד ברנע ויעל ברדה, כולם עורכי דין שבשלב מסוים לימדו בחטיבה, ארבעתם  שהסתייעו בין היתר גם בעצתם של מספר מורים במכללה, עמלו על הטיעונים המורכבים של העתירה הזו והתעמתו עם סוללות עורכי הדין של המדינה, חברות הנדל”ן והלוביסטים והיחצ”נים שעמדו לשירותם. צריך גם לומר מילה טובה על המוסד בו אני מלמד, המרכז האקדמי למשפט ועסקים, שתמך בעתירה הזו ובמאבק הציבורי במשך השנים הרבות שהעתירה הייתה תלויה ועומדת, אני יכול לחשוב על לא מעט מוסדות שלא היו מעזים ליזום ולתמוך בעתירה כזו.

כלי התקשורת היו מלאים בדיווחים על פסק הדין דקות לאחר הופעתו באתר בית המשפט העליון, קשה להאמין שכתבינו ופרשנינו צלחו 147 עמודים של טקסט משפטי בזמן קצר כל כך. אני קורא הבוקר את שטרסלר ואין הפתעות, אוסף הטיעונים הקבוע והוולגרי המביע מחאה מרה נגד שופטי בג”צ הרשעים ופגיעתם במלאכת הקודש של ההפרטה.

כמה הערות קצרות ראשוניות על פסק הדין המורכב הזה ועמדתו כלפי הפרטה. מי שקורא את פסק הדין שם לב ששופטות ושופטי בית המשפט העליון אכן קבעו שהפרטת בית הסוהר אינה חוקתית, כדברי נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש כיוון ש”הקמתו של בית סוהר שינוהל ויופעל על ידי תאגיד פרטי, מביא לפגיעה בזכויות החוקתיות לחירות אישית ולכבוד האדם של האסירים שאמורים לרצות את עונשם באותו בית סוהר; וזאת, בשל עצם העברת סמכויות הניהול וההפעלה של בית הסוהר מידי המדינה לידי זכיין פרטי הפועל למטרות רווח”. אולם כפי שמבהירה השופטת ביניש ושופטים אחרים בפסק הדין בית המשפט אינו מביע עמדה עקרונית נגד הפרטה, וכי הפעלה של סמכויות שונות בעלות אופי שלטוני על ידי גורמים פרטיים לדוגמה מינוי אדם פרטי לצורך הוצאה לפועל של פסקי דין אזרחיים, קיום מוסדות סיעודיים ופסיכיאטריים הפועלים למטרות רווח, מוסדות שבהם יש לאנשי הסגל שליטה מליאה על ההיבטים השונים של חיי השוהים בהם, ייתכן ולא הייתה נפסלת על ידי בית המשפט כיוון ש”מדובר בפונקציות, שעוצמת הקשר שלהן לסמכויות השלטוניות המובהקות של המדינה, ועוצמת הפגיעה בזכויות אדם הכרוכה בהפעלתן, הן פחותות מאלה שנוגעות לסמכויות הכרוכות בניהולו ובהפעלתו של בית סוהר”. הטענה שבמקרים כאלו הפגיעה בזכויות אדם פחותה בעייתית ודאי לאור הנימוקים שמעלה ביתה המשפט לפסילת סמכויות סוהרים של תאגיד כלכלי. בכל מקרה ברור שבית המשפט נוקט כאן עמדה מאד זהירה ומצומצמת נגד הפרטה ואין כאן בדל של עמדה אידיאולוגית או ערכית נגד הפרטה בתחומים אחרים. ושוב אם לצטט את דברי נשיאת בית המשפט:

חשוב לציין עוד, כי הכרעתנו במקרה דנן מבוססת על הפגיעה בזכויות האדם הנובעת מהעברת עצם סמכויות הכליאה של אסירים, הכרוכות בפגיעה בזכויות האדם שלהם, לידי תאגיד פרטי הפועל למטרות רווח. איננו נוקטים עמדה באשר לחוקיות ההעברה של פונקציות אחרות במערכת אכיפת החוק לידי גורמים פרטיים או לידי רשויות ציבוריות כאלה או אחרות. כמו כן אין במסקנותינו בפסק דין זה משום הבעת עמדה באשר לחוקיות ההפרטה של שירותים ממשלתיים בתחומים אחרים (כגון בריאות, חינוך ושירותים חברתיים שונים), שהן מידת הקשר שלהם לסמכויותיה הבסיסיות של המדינה והן מידת הפגיעה בזכויות האדם הכרוכה בהם, שונות מאלה הכרוכות בכליאתם של אסירים מאחורי סורג ובריח.

בנוסף לכך כאשר מעיינים בהצדקות הנטועות בפילוסופיה הפוליטית של בית המשפט לפסיקתו, והצדקות מסוג זה מפוזרות לאורכו של פסק הדין, הרי שהן נטועות ברובן בעמדה ליברטריאנית המעמידה במרכז את החירות האישית ותפיסת כבוד צרה, שעיקרה הטלת חובות של מניעת פגיעות בחירות האישית ובכבוד על ידי המדינה וגופים פרטיים. לא פלא שהוגים כתומס הובס, ג’ון לוק מככבים בפסק הדין, גם כאשר בית המשפט מפנה להוגים חברתיים יותר כרוסו ורולס, ההפניה אינה להיבטים החברתיים והכלכליים של תורתם אלא הדגשת הגבלת סמכויותיה של המדינה בפגיעה בחירות (השופט סלים ג’ובראן נתלה אפילו בפוקו). כמובן שאני מכיר בערך הרב של שמירה על החירות והכבוד כזכויות שליליות כלומר מניעה בפגיעה בהן, אולם על פי תפיסות צדק ליברליות מרכזיות אחרות מימוש ערכים כחירות וכבוד מטילים על המדינה חובות בתחום הצדק החברתי הכרוכות בחלוקה של משאבים חברתיים וכלכליים והסדרים מוסדיים המונעים צבירת הון ורכוש בידי מעטים המובילים לפגיעה בחירות בכבוד והשוויון. שוב, מבחינה זו לחסידי הימין הכלכלי אין ממה לחשוש בית המשפט לא נקט כאן עמדה עקרונית נגד הפרטה.

אם פקידי האוצר, חברי הכנסת שתמכו בתיקון לחוק ואנשי המשרד לביטחון פנים היו קצת פחות נמהרים, טפשים ושבויים בידי הזכיין, הם היו מאמצים את מודל הפרטת בתי הסוהר הצרפתי. על פי מודל זה שיתוף הפעולה בין המדינה לבין היזם הפרטי בהפעלת בית הסוהר, מתבטא בכך שהקבלן הפרטי אחראי רק על שירותים לוגיסטיים שונים הניתנים בבית הסוהר, אולם הוא נעדר סמכות בכל הקשור לנושאי ביטחון ואכיפה. בית המשפט לא היה פוסל את מהלך ההפרטה הזה. אולם כאמור המדינה אמצה את המודל האנגלי שבו הניהול של בית הסוהר נמסר ליזם הפרטי, שפועל תחת פיקוח של המדינה המותירה לעצמה סמכויות מצומצמות בלבד, בעיקר סמכויות שיפוט וענישה. כלומר גם מעמדת בית המשפט בעניין זה עולה כי בית המשפט לא אימץ עמדה עקרונית נגד הפרטת בתי סוהר אלא רק נגד הפרטת סמכויות הקשורות להליך הפלילי, סמכויות הנוגעות לבטחון ואבטחה. מדוע בכל זאת בחרה המדינה במודל האנגלי ולא במודל הצרפתי, בין היתר, כיוון שלדברי הזכיינית, תאגידי מנרב ואפריקה ישראל, המודל הצרפתי “אינו מביא לידי ביטוי את יתרונות ההפרטה ומעורבותו של הסקטור הפרטי”, יתרונות הבאים לידי ביטוי בהעסקת סוהרים חסרי הכשרה וסל זכויות מצומצם המגדילים את רווחיו של הזכיין, כך למשל כותבת השופטת פרוקצ’יה:

למותר לומר, כי אין איסור להפריט את כל אותן פעולות וכל אותם שירותים הכרוכים בניהול בית סוהר, אשר אינם מערבים הפעלת כח-מרות שלטוני כלפי אסירים.

השופטת פרוקצ’יה בפסק דינה מביעה עמדה בעייתית שממנה מסתייגת נשיאת בית המשפט העליון, לטענת השופטת מהלך הפרטת בית הסוהר על ידי המדינה נועד בעיקר: “לקדם את רווחת האסיר, בדרך של הקטנת הצפיפות הקשה השוררת בבתי הסוהר, השבחת השירותים הניתנים בו, והרחבת תכניות הטיפול והשיקום הפתוחות בפני האסיר. מטרות אלה ניתן היה להשיג באמצעות ההפרטה של ניהול בית הסוהר, שאפשרה, בד בבד, השגת חסכון כספי ניכר למדינה, הנאמד בסכומי כסף ניכרים על פני ציר תקופת הזיכיון, המתפרשת על 25 שנים”.

השופטת פרוקצ’יה מאמצת את עמדתו של אברהם קוזניצקי מבעלי תאגיד מנרב שכל מטרתו בהקמת בית הסוהר נבעה מאלטרואיזם טהור, רצונו להעניק לאסירים תנאי חיים טובים יותר ולסייע בשיקומם. כנראה באותו אופן שכאשר התאגיד שהוא עומד בראשו בונה בניינים כל כוונתו אינה אלא רק לממש את זכות הדיור של אזרחי ישראל ולא רווח כלכלי חלילה. אם רווחת האסירים ולא חסכון של מאות מיליוני שקלים היו עומדים בראש מעייניהם של אנשי האוצר אני מניח שהם היו יכולים לעשות זאת באמצעות שיפור תנאי הכליאה בבתי הסוהר הקיימים ובניית בתי סוהר ציבוריים חדשים ראויים יותר. הנחה בעייתית זו שהשופטת פרוקצ’יה נשענת עליה, מביאה אותה לניתוח המוטעה כי מה שעומד לדיון בעתירה התנגשות שני אינטרסים חיוניים של הפרט המתנגשים ביניהם ביטול פגיעה פוטנציאלית בשל הפרטת כוח המרות השלטונית המופעלת נגדו לבין הסדר ההפרטה שנועד להגדיל את רווחתו, ולהשביח את תנאי החזקתו במשמורת בטווח הארוך. ההפרטה לא רק שנועדה לתרום ליעילות כלכלית אלא לדעתה, מטרתה העיקרית היא להיטיב את חייו של האסיר בהחלפת המדינה על ידי תאגיד כלכלי שמניע הרווח הוא הסיבה המרכזית לקיומו. למזלם של האסירים השופטת מכריעה לבסוף שלמרות החיים הטובים שמהם היה נהנה האסיר בשהייתו במתקן הנופש שבו לבייב וקוזנצקי, הנזק הפוטנציאלי שהם היו עלולי לסבול מהם רב ומסוכן יותר.

אולם גם כך, דת ההפרטה, שבישראל משמעותה הענקה של נכסי ציבור וסמכויות מדינתיות לבעלי הון במתנה ובאופן מופקר, חטפה השבוע מהלומת לגיטימציה קשה.

כנראה שיעניין אותך גם: