אמיר חצרוני, מרצה בכיר לתקשורת במכללת יזרעאל, כותב היום ב”דה מרקר” מאמר “הגיע הזמן לטלוויזיה מסחרית של ממש“, מאמר בזכות הסרה מוחלטת של הרגולציה על הערוצים המסחריים. המאמר עושה שימוש באותה רטוריקה חבוטה ופשטנית של חסידי השוק החופשי הניאו ליברליים האורתודוכסים.
לדעת חצרוני מאחרי הצעת משרד האוצר לפתיחת שוק הטלוויזיה המסחרית לתחרות מסתתר אושר גדול.
” צעד כזה יגדיל את מבחר הערוצים, יוריד את מחירי המנוי לכבלים וללוויין, יגביר את התחרות ואולי אף יביא להורדת מחירים של מוצרי צריכה שונים. הוא גם יתרום לחופש הביטוי, מאחר שהערוצים החדשים יגדילו את הנגישות למסך של אלה שאינם בברנז`ה.
תוכני המשדרים ייקבעו, לראשונה בישראל, על ידי טעם הקהל ולא על ידי קומיסרים. אפילו המדינה תרוויח מהמעבר לשוק חופשי, מכיוון שהתמורה ממכירת רישיונות השידור תועבר ישירות לקופתה, וניתן יהיה להשתמש בה למטרות חברתיות חשובות לא פחות מהפקת סרטים על מלחמה בעוני”.
“לכאורה” כותב חצרוני, “פרט לבעלי השליטה בערוצים 2 ו-10, שיאבדו את המונופול, אמורה הצעת האוצר ומשרד התקשורת לקצור שבחים מכל עבר, אך לא כך הם פני הדברים. קואליציה של בעלי אינטרסים – המורכבת מהרשות השנייה (החוששת לאבד את סמכותה), יוצרי הדרמות הטלוויזיוניות (שיאבדו את האפשרות למכור יצירות מופת במחיר מופרז), חוקרי תקשורת מהאקדמיה (שעלולים לאבד את קרן המחקר של הרשות השנייה, המממנת את מחקריהם) ופוליטיקאים (הסבורים כי תפקידה של טלוויזיה מסחרית אינו לבדר, אלא לקדם אידיאולוגיה של פיוס בין יהודים לערבים) – מזהירה כי אם נפתח את שוק הטלוויזיה לתחרות נהיה, חס וחלילה, כמו אמריקה”.
וכאן מגייס חצרוני את מומחיותו האקדמית בתחום התקשורת וקובע:
“אזהרה זו משונה מעט, בהתחשב בעובדה שהטלוויזיה האמריקאית היא המצליחה בעולם.”
אני לא יודע מהו סולם הדירוג האיכותי להצלחה של רשתות טלוויזיה על פי חצרוני שבו ארצות הברית מדורגת במקום הראשון (יותר כסף, יותר ערוצים, יותר פרסומות?), אני גם לא יודע על איזה מחקר אקדמי נסמכת המסקנה ההחלטית הזו של חצרוני. אבל אולי על מנת לעמוד על טבעה של הטלוויזיה המצליחה ביותר בעולם מן הראוי שחצרוני יעיין בכתביבם של כמה חוקרים זוטרים בתחום התקשורת החוקרים את הטלוויזיה האמריקאית דוגמת, ניל פוסטמן, רוברט מקצ`סני, אדווין בייקר, בן בגדיקיאן, כריסטופר מרטין, רוברט אנטמן, הרברט גנס, טוד גיטליין ואחרים, שהדירוג שלהם כנראה שונה מזה של חצרוני, והמתארים את מה שמרחש במה שנהוג לכנות “ארץ השממה”, או בלשונו הפואטית של ברוס ספרינגסטין 57 Channels and Nothing On.
על מנת לחשוף את כשלי הטיעונים הפשטניים של חסידי האורתודוכסיה של השוק החופשי דוגמת חצרוני, מן הראוי כאן להציג את ניתוחו של אחד האנשים המעניינים הכותב כיום על תקשורת, שווקים ודמוקרטיה – Edwin Baker, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת פנסילבניה, ניתוח שהצגתי בעבר באתר נגד טיעוניו של מיכאל בן גד, כלכלן שיצא בהתלהבות דומה לזו של חצרוני, נגד “הפטרנליזם הפוליטרוקי” בשוק התקשורת.
בייקר חושף בספריו את כשלי אנלוגית השוק לתקשורת ומצביע על תפקידה הדמוקרטי של התקשורת. לטענת בייקר ההסדרים הכלכליים הקיימים בשוק התקשורת אינם מבטיחים לא הוגנות ולא יעילות, ומאפיינים ספציפיים של שוק התקשורת יוצרים כשלים דרמטיים בסיפוק העדפותיהם של בני אדם.
הרעיון שהשוק מספק את מה שאנשים רוצים צריך להיות מלווה בהסתייגות “בהינתן מחיר המוצר ויכולת האנשים לשלם אותו”. אולם למוצרי תקשורת יש החצנות חיוביות והחצנות שליליות שאינם משתקפים במחיריהם.
ניקח לדוגמה אחת מהההחצנות החיוביות, כך מתחקירים של עיתון איכותי העורך תחקירים החושפים שחיתויות נהנים כל האזרחים גם אלה שאינם רוכשים בכספם את העיתון, כיוון שכתוצאה מהתחקירים הם חיים בחברה פחות מושחתת. באותו אופן בחברה שבה כלי התקשורת מרחיבים את אופקיהם של קוראיהם וצופיהם נהנים גם אזרחים אחרים שאינם קוראים או צופים בכלי תקשורות אלו כיוון שהם חיים בחברה שבה כתוצאה מפעילות כלי התקשורת האיכותיים אזרחים זוכים לידע ולפיתוח חוש הביקורת שלהם.
למוצרי תקשורת יש גם החצנות שליליות, אם כלי התקשורת בחברה שבה אנחנו חיים הם שטחיים, סנסציוניים ונעדרי אתיקה מקצועית הם תורמים להתנהגות אזרחית לקויה, כך לדוגמה הם גורמים לכך שהתנהגותם הפוליטית של האזרחים בבחירות מבוססת על ידע חלקי ומוטה.
כך בניגוד לתפיסה הכלכלית הגסה והפשטנית של כלכלנים ומומחי תקשורת נוסח חצרוני , בייקר טוען שהשוק מוביל לתמחור מוטעה של המוצר, קיימות עלויות שאינן מופנמות על ידי היצרנים.
כך מוצרים שלהן החצנות שליליות נמכרים במחיר נמוך מהמחיר החברתי שלהם, בעוד שמוצרים המייצרים החצנות חיוביות שהיו צריכים להמכר במחיר גבוה יותר אינם נמכרים במחיר זה.
ובהינתן הכלל שאנשים רוכשים יותר מוצרים שמחירם נמוך אנשים ירכשו יותר מוצרי תקשורת היוצרים החצנות שליליות ופחות מוצרים היוצרים החצנות חיוביות.
הציפיה של חצרוני שהשוק יפתור את בעיית התקשורת לוקה בחוסר הבנה נוסף.
בייקר מצביע על כך שלא כמו בייצור מקררים או טוסטרים, חלק גדול ממחירו של מוצר תקשורת, עלות התחקיר הכתיבה, עריכה, מתרחשים כאשר מייצרים את העותק הראשון של העיתון, העלות השולית ליצירת עותקים נוספים היא נמוכה מאד יחסית. זהו אפיון של מה שמכונה טובין ציבוריים (Public Goods), טובין שהרבה אנשים יכולים לצרוך אותם ללא גרימת נזק לצרכן הראשון (כמו ביטחון). לכן כאשר מוצרי תקשורת לא יהיו מסובסדים על ידי מפרסמים, או הציבור, לא ניתן יהיה לייצר את המוצרים הללו.
נקודה שלישית. בניגוד להנחות הרגילות של כלכלנים אודות התנהגות אנשים בשוק המניחות שלצרכנים יש ידע מלא אודות המוצרים, בשוק מוצרי התקשורת קיימת א סימטריה של אינפורמציה בין היצרן לצרכן וזאת בשל היכולת של המפרסמים והמוציאים לאור להשפיע על התוכן מבלי שהצרכן יבחין בכך.
נקודה רביעית ואחרונה, חשוב כנראה לחזור ולהזכיר את העובדה הפשוטה ששווקים ממלאים את ההעדפות של אנשים שיש להם כסף, אולם בחברה דמוקרטית קיימות העדפות שיש לממש גם ללא יכולת של האנשים לשלם. בחברה דמוקרטית אנחנו מניחים שלילדים יש זכות לקבל שירותי חינוך גם כאשר אין להוריהם אמצעים כלכליים, או ליהנות מזכות הבחירה, שבעבר הייתה תלויה באמצעים כלכליים, ללא מבחני אמצעים כלכליים.
באותו אופן חלק מתכני התקשורת מהווים אמצעי הכרחי למימוש אזרחות בחברה דימוקרטית. על מנת לפעול כאזרחים משכילים וביקורתיים ולעצב את חייהם הקולקטיביים אזרחים זקוקים למידע שיאפשר להם לעשות זאת. תכני תקשורת אלו צריכים להינתן באותם תנאים כמו חינוך וזכות הצבעה ולא על בסיס יכולת התשלום או בתנאי השוק התקשורתי הקיים. צריך לחזור ולהדגיש שתקשורת עצמאית ובלתי תלויה מאוימת בחברות דמוקרטיות היום לא רק על ידי השלטון אלא בעיקר על ידי בעלי הון דוגמת מרדוק, ברלוסקוני והשוק התקשורתי הכלכלי המאופיין בריכוז בעלויות צולבות ואנכיות שמומחי תקשורת דוגמת חצרוני מקדמים.
לקראת סוף מאמרו של חצרוני ניתן ללמוד על הדמות המשמשת עבורו מופת לתקשורת חופשית ודמוקרטית. מייקל פאולר, מינויו של הנשיא רונלד ריגן לראש רשות התקשורת האמריקאית. חצרוני מצטט בהתלהבות את אמירתו האידיוטית והידועה לשמצה של פאולר “שטלוויזיה היא בסך הכל טוסטר עם תמונות, ולא מתקבל על הדעת להשקיע ברגולציה של טוסטר”. חצרוני צריך היה לצטט גם את המשך האמירה של הוגה הדיעות הדמוקרטי הדגול הזה שלדעתו, מן הראוי להתייחס לשדרים ועיתונאים לא כאל שליחי ונאמני הציבור אלא כאל אנשי עסקים גרידא. אמירה המשתלבת באופן מושלם עם אמירה רפובליקנית משחררת אחרת ” the business of America is business”. ואכן פאולר לא חדל לדאוג לקהילת העסקים האמריקאים במהלך כהונתו, הוא ביצע דה רגולציה שדאגה לריכוז בעלויות על אמצעי תקשורת בידי בעלי ההון, וביטל את “דוקטרינת ההוגנות”, מדיניות רבת שנים, שחייבה שדרים להעניק זמן שווה לעמדות שונות בדיונים ומחלוקות בעלי משמעות ציבוריים. וכך באמצעות הפיכת הטלוויזיה האמריקאית לכלי למימוש האינטרסים של אנשי העסקים, במקום מימוש האינטרס הציבורי, הפך אותה פאולר, כהגדרת חצרוני, ל”מצליחה ביותר בעולם”.