• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

על טקסים ואי נחת מימין ומשמאל

בעוד גרוסמן השיא מס שפתיים פוליטי מביך ברדידותו, הממסד הרים טקס מפואר ומסוגנן המתאים לערכיו יותר מאשר לקדם ולהוציא לפועל מדיניות שתחתור לצדק חלוקתי, לשוויון ולייצוג של ממש במוקדי כוח
תום מהגרתום מהגר

פעיל בעמותת עמר”ם לקידום תרבות וזהות מזרחית

כצפוי, טקסי יום הזיכרון ויום העצמאות שהתקיימו השנה עוררו דיונים סוערים. משמאל, בלט נאומו של הסופר וחתן פרס ישראל לספרות, דויד גרוסמן, בטקס הזיכרון האלטרנטיבי המשותף לישראלים ולפלסטינים. מימין, טקס הדלקת המשואות עורר הדים לנוכח ייצוג מזרחי בולט והתיאור ההיסטורי העולה ממנו.

גרוסמן תחילה: נאומו הוגדר על ידי רבים כנאום מכונן. ואכן, החלק שבו דיבר באופן אישי, ומשם פוליטי, על השכול שהוא חווה עם נפילתו של בנו אורי במלחמת לבנון השנייה, היה מאוד מרגש: “מותו של אדם אהוב הוא בעצם גם מותה של תרבות פרטית שלמה, אישית וחד פעמית, עם שפה מיוחדת משלה וסוד משלה”. מתוך המקום האישי גרוסמן הגיב היטב למקטרגים על עצם קיומו של טקס שמבקש לציין את האבל בצורה אחרת, באופן משותף למשפחות יהודיות ופלסטיניות. ההסתה השיטתית של ממשלת נתניהו נגד כל אמירה או מעשה שאינם מתיישרים עם הקו האידיאולוגי “הנכון” (הימני), הגיעה לכדי גילויי אלימות כלפי משפחות שכולות אשר בוחרות לציין את אבלן בדרכן שלהן. טוב שגרוסמן התייחס לכך בנאומו.

לעומת זאת, החלק השני בנאומו של גרוסמן, שהתייחס ל”בית שלנו”, לקה בשטחיות פוליטית. בהתאם לאג’נדה המחנאית, גרוסמן התייחס לכיבוש בשטחים ויצא נגד גירושם של מבקשי מקלט. מה שקורה מבחינה אתנית ומעמדית בתוך החברה הישראלית, לעומת זאת, זכה למעט מילים ריקות מכל תוכן פוליטי: “כשישראל מזניחה ומפלה את תושבי הפריפריה. כשהיא מפקירה ומחלישה עוד ועוד את תושבי דרום תל אביב”. כנראה שגרוסמן אינו יודע דבר על גזענות ממוסדת נגד מזרחים (ולטובת אשכנזים). רשימת צפייה מומלצת מהשנה האחרונה: “הצרפוקאים” של רון כחלילי; “הילדים האבודים” של רינה מצליח על חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן; “הקרב על הבית” של אמנון לוי; ו”סלאח פה זה ארץ ישראל” של דוד דרעי, רות יובל ודורון גלעזר. התמונה העולה מהעשייה התיעודית הענפה הזו היא של גזענות ממסדית בתחומים רבים, גזענות מכוננת ובעלת השלכות קשות על החברה הישראלית. הזנחה? מס שפתיים מביך ברדידותו.

גם באשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני גרוסמן דיבר אל קהל יהודי-אשכנזי. לדידו, ה”כיבוש” בה”א הידיעה הוא לב העניין. מה קרה לפני 67′ שהוביל לכדי כך וכיצד עלינו להתמודד עם אתגר זה? גרוסמן וחסידיו הרבים לא ראו ולא שמעו. לעתים נדמה שהשמאל הישראלי כל כך נחוש להתעלם מאחריותו ההיסטורית ל-48′, שאילולא הכיבוש של 67′ היה קיים, הם היו נדרשים להמציאו. נאומו של גרוסמן הולם אפוא את האג’נדה של השמאל האשכנזי שמוכן ורוצה לדבר על צדק, כל עוד הדבר אינו נוגע לפריבילגיות של אשכנזים, שבמידה רבה נובעות מהמבנה המשטרי של מדינת ישראל מראשית ימיה.

נדמה שהשמאל הישראלי כל כך נחוש להתעלם מאחריותו ההיסטורית ל- 48′, שאילולא הכיבוש של 67′ היה קיים, הם היו נדרשים להמציאו

למחרת, טקס הדלקת המשואות המדובר הצליח, ומדובר לדעתי בהצלחה אמיתית, להציף את התיק האשכנזי-מזרחי. אשכנזים רבים שהיו מוכנים עד לפני שנייה להישבע שהם לא רואים צבעים ומבחינתם “כולנו ישראלים”, הלינו לפתע על ייצוג היתר של מזרחים והיסטוריה מזרחית בטקס מזה, והדרת אשכנזים מזה. כמאמר הפתגם, קארמה איז א-ביץ’.

אולם משעשע וחיוני ככל שיהיה הדיון אודות “הדרת האשכנזים” מטקס יום העצמאות, אסור לנו, לדעתי, לשכוח שטקסים אינם תחליף לתכנית פוליטית לצדק ושוויון. אם הטקס, שאכן אופיין בייצוג מזרחי בולט, יסמא את עיננו ויסנדל את דרישותינו הצודקות בתחומים כמו קרקעות, דיור, חינוך וייצוג במוקדי הכוח הממשיים, הרי שיצא שכרנו בהפסדנו.

דוגמא מובהקת לכך היא מדיניות ההסללה במערכת החינוך. לפי מחקר אחרון, יותר מ-60% מבני/ות הנוער בטבריה ובקריית מלאכי לא מסיימים בגרות עיונית. בהמשך לכך, כיום, שיעור האשכנזים/ות בעלי תואר אקדמי, הנו פי 2.5 בערך משיעור המזרחים/ות. ברור לחלוטין שהרבה יותר קל ומתיישב עם ערכי הממסד הישראלי להרים טקס מפואר ומסוגנן מאשר לקדם ולהוציא לפועל מדיניות שתשנה את פני מערכת החינוך בישראל, מיום הקמת המדינה ועד ימינו. אבל אסור לנו להסתפק בפירורים ומתנות פלקטיות משהו.

יתרה מזו: הדיבור על “חלוצים” מזרחים הוא ריק מתוכן. חשוב לזכור שה”חלוציות”, טייטל אשכנזי מלכתחילה, הניבה עימה דיבדנדים יפים מצד הממסד, לעתים קרובות על חשבון פלסטינים (למשל הפקעת קרקעות) ומזרחים (למשל בתחום הקצאת משאבים ותרבות). כיום, הרצון “להעלות אותנו בדרגה”, מבלי לדון בשורשי העוול ולחלק את העוגה מחדש בין כולנו (בין הים לירדן) באופן שוויוני, משול בעיניי לשיק ללא כיסוי.

המאבק המזרחי מציב בפני החברה הישראלית אתגר שהיא מתקשה לעמוד בו, ולכן יש להניח שעוד ניתקל בלא מעט הסחות דעת ודיבורים רכים על “החלשת הפריפריה” ו”חלוציות מזרחית”. אולם פוליטיקה היא לא דיבורים וטקסים אלא מעשים, ועלינו להמשיך לדרוש מעשים, בפועל, שיובילו לצדק ושוויון.

כנראה שיעניין אותך גם: