על מה הבחירות האלו

בחירות 2013

עוד שבועיים בחירות, ומה אנחנו יודעים היום שלא ידענו לפני חודש על מדיניותה הכלכלית של הממשלה לאחריהן? האמת, לא הרבה. מכיוון שגם בפוליטיקה וגם בתקשורת הסכימו שלא צריך בחירות כי ראש הממשלה כבר נבחר, ואם כך מה שצריך לעשות זה לחשב חישובי גושים ולדבר על כלום במשך חודשים. כל מערכת הבחירות נסובה, כך נראה, על תיאוריית הגושים. ואם כבר גושים, אז למה לא לדבר על מפלגות כאילו היו הפרסוניפיקציה של מי שנבחר או מינה את עצמו לעמוד בראשן. אז כולנו חברים וציפי, נפתלי, שלי, יאיר, ביבי והשילוש הקדוש בש”ס, שלא לדבר על איווט, מסתובבים בשטח ושוטחים את מרכולתם שאינה אלא אמירות חסרות שחר על יריביהם.

חוק הבחירות אוסר על תעמולת בחירות 60 יום לפניהן. בעבר דקדקו בקיום החוק ולא ראיינו פוליטיקאים בזמן הזה. היום כולם מתראיינים מדי יום ועושים תעמולה שאם היו צריכים לשלם עליה, זה היה יקר פחד. בו בזמן מגדילים אותם אמצעי תקשורת לעשות בכך שהם מתלוננים על תשדירי הבחירות הרשמיים, שמתחילים רק שבועיים לפני הבחירות. מי צריך את זה? הם טוענים, זה בזבוז זמן שידור יקר. בראיונות שאינם תעמולה לכאורה המראיינים יוצאים ידי חובתם כאשר לקראת הסוף הם אומרים את משפט המפתח: “עד כאן, בלי תעמולת בחירות”.

שני הדברים, ראיונות התעמולה הלא-רשמית לכאורה והתעמולה הרשמית, יוצרים אפליה ברורה בין המפלגות שצופים שיהיו להן פחות מצביעים, בעיקר המפלגות החדשות, לבין המפלגות הגדולות יותר. שלא לדבר על הסקרים הבלתי-נגמרים שגם הם מכוונים את הציבור שלא להצביע למפלגות בהם הם תומכים כי המפלגות הללו לא תעבורנה, כביכול, את אחוז החסימה. גם תשדירי הבחירות לא שוויוניים בעליל: מפלגות גדולות מקבלות זמן רב יותר מהמפלגות הקטנות והחדשות שלחלקן זמן מינימום. העיקר להמשיך בלהג האינסופי על מעלותיהם או חסרונותיהם של העומדים והעומדות בראש המפלגות, כאשר הכל הרי תכנון של יועצי בחירות שמבינים הרבה יותר במכירת אבקות כביסה מאשר בפוליטיקה.

אבל בעולם שבו מפשיטים כל דבר ממורכבות, גם פוליטיקאי הוא לא יותר ממוצר שאמנם מדבר והולך – אבל בעיקר מנסה למצב את עצמו ברצף המצטמצם של האפשרויות הלגיטימיות בדיון הציבורי בישראל. שלום אי אפשר לעשות כי אין פרטנר, וככל שאנחנו מתחזקים האיומים עלינו גוברים. בכלכלה אי אפשר לעשות דבר מלבד לקצץ ולפגוע במוחלשים, כי העשירים יברחו והבינוניים יקרסו, והעניים כבר רגילים למצבם.

אז זה מה שיהיה: באוצר כבר מתכננים את התקציב לשנה וחצי הבאה; בתקציב הזה יהיו קיצוצים ברווחה ובקצבאות ילדים, כמו גם קיצוץ רוחבי גדול במשרדים כמו חינוך ובריאות; יעלו גם כמה מיסים – סביר להניח שאלה יהיו מיסים עקיפים שנלקחים בעיקר מהעניים ופחות מהעשירים; ובביטחון כמעט כלום או ממש כלום, כדברי ראש הממשלה שפתאום מתראיין ולא עושה בכלל תעמולת בחירות רק מנסה לחזק את שליטתו בפוליטיקה הישראלית, לא כי הוא כל כך מוצלח אלא כברירת מחדל.

לעתים אכן מופיעות השוואות בין המפלגות בעיתונות הכלכלית, אבל זה בטל בשישים. אם מצב הכוחות הנוכחי לא ישתנה, נידונו למדיניות שתשחזר את מה שקרה בראשית שנות האלפיים שבה הועבר הון מהעניים לעשירים, נערכו קיצוצים לעניים וניתנו הטבות למבוססים יותר, לעשירים עוד יותר, ולחברות בקיצוצי מס מסיביים. בדוח שיצא בשנה שעברה נמצא שרווחיהן של החברות העשירות ביותר (המאון העליון) עלו ב-128%, בעוד שהמס שהן משלמות עלה רק ב-26%. כמו כן, מס חברות האפקטיבי של החברות הללו ירד מ-28.8% ב-2004 ל-17.5%. אז הנה מדינת הרווחה התאגידית שלנו, ויש גם עוד מדינת רווחה בשטחים ליהודים בלבד.

עזבו את הסקרים, עזבו את הדיבור האינסופי בתקשורת ובחרו במפלגה, קטנה כגדולה, שאתם מסכימים ומסכימות עם קווי המדיניות שלה גם כלכלית וגם מדינית. אם לא, נתעורר אחרי הבחירות ונאמר לא לזה פיללנו.

לקריאה נוספת:

עוד על בחירות 2013