על ראש שמחתנו? לא ממש
ירושלים היא עיר שצעיריה עוזבים אותה, חילוניה בורחים ממנה ועסקיה נסגרים. מרוב שראש הממשלה, שרים בממשלה, חברי-כנסת ועמותות ימין מנהלים תחרות על “מי יצהיר יותר נאמנות לירושלים” הם הורגים אותה וחונקים אותה בהצהרות אהבה.
כל הדיון על ירושלים כבר מזמן אינו רציונאלי ותפח לממדים של מיתוס. הרטוריקה ומילון המושגים השחוקים, ביניהם “לשנה הבאה בירושלים הבנויה”, “בירת הנצח המאוחדת של מדינת ישראל” ו”שלנו לנצח נצחים” – שימשו ככלי להעברת מסר מיתי ביחס לירושלים, מסר שאינו מתחשב במציאות.

תחת כסות זו, טרם צאתו של נתניהו למפגש עם הנשיא אובמה, אישרה הוועדה לתכנון ובניה בירושלים 1500 יחידות דיור לבנייה בהר חומה ובפסגת זאב. ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, שהופיע אתמול בוועדת הכלכלה של הכנסת, אמר שמתוכננות לקום עוד אלפי יחידות דיור בהר חומה ובשאר השכונות במזרח ירושלים. הפעילות היזומה הזו, שהופכת את ירושלים ליותר יהודית על חשבון הרס חייה של הקהילה הפלסטינית, עלולה להצית את הפתיל של האינתיפאדה הבאה.
רה”מ הכריז בנאומו בפני שני בתי הקונגרס שירושלים תישאר מאוחדת. גיבוי לעמדתו זו הוא קיבל בשבוע שעבר, כשהיה בדרכו חזרה מהמפגש עם הנשיא אובמה, בטקס חנוכת שכונה יהודית בת כ-100 משפחות בשכונת ראס אל עמוד שהתקיים באותו הזמן. יו”ר הכנסת ריבלין, ניר ברקת, השר ארדן וח”כים מהליכוד, התחייבו להמשיך ולחזק את ירושלים, להשאירה שלמה ומאוחדת, ולהמשיך ולבנות בכל חלקי העיר.
אבל אלה מילים גבוהות שאין מאחוריהן דבר. הרי רה”מ יודע, שאין ולא יהיה הסדר קבע עם הפלסטינים בלי חלוקת ריבונות בירושלים.
מאז 1967 ירושלים לא רק שאינה מאוחדת, אלא שהיא מפוררת ומחולקת. מאז 1967, ישראל הפקיעה 35% משטחי מזרח ירושלים, כ-24 קמ”ר. על האדמות האלו הוקמו שכונות יהודיות חדשות ולא הוקמה שום שכונה לטובת הערבים החיים בה. אין תכנית מתאר כוללת לירושלים, בגלל סחבת פוליטית מכוונת. נתניהו מוכר את הבלוף ש”פלסטיני ממזרח ירושלים רשאי לבנות בכל מקום בעיר”, בזמן שלמעשה לא ניתן להוציא היתרי בנייה מחוץ לשטחי השכונות הפלסטיניות הצפופות.
ממשלת ישראל מנסה להכתיב בירושלים את גבולות הקבע תוך יצירת עובדות בשטח. בניית המובלעות היהודיות בלב שכונות פלסטיניות – בשייח ג’ראח, בסילוואן, בראס אל עמוד, באבו דיס וברובע המוסלמי בתוך העיר העתיקה – אינה פעילות ספוראדית רק של מתנחלים קיצוניים אלא פעילות ממשלתית מתוכננת, שמטרתה היא לכתר את השכונות הערביות ולנתק אותן מהגדה המערבית, מתוך רצון ליצור שליטה ישראלית מלאה על ירושלים המזרחית. במקביל נמשכים הניסיונות לחבר את שטח A1 למעלה אדומים ובכך לבתר את הגדה לשניים, ולמנוע הקמת מדינה פלסטינית בעלת רצף טריטוריאלי.
כשהיהודים שרו “נפש יהודי הומייה” הם לא התכוונו לוואלג’ה או לשועפט. צריך לרדת מהמיתוסים ולהציע פתרונות אפשריים, על-מנת לדבר על אנשים חיים במושגים נורמאליים.
כך נראה באמת יום ירושלים:
הפתרון הוא חלק מעסקת חבילה כשמרכיב הפשרה הוא מרכיב ראשון במעלה. אני מציעה לקבל את מתווה קלינטון שקבע: מה שליהודים ליהודים ומה שלערבים לערבים. הערבים יקבלו את העובדה שנוצרה מציאות בלתי הפיכה, ושירושלים המערבית והשכונות היהודיות, מעלה אדומים וגבעת זאב, שהיו שטח כבוש, יהיו חלק מבירת ישראל. ישראל, מנגד, תעביר לידי ריבונות פלסטינית את השכונות הערביות במזרח העיר ובצפונה, כך שיהיו חלק מהמדינה הפלסטינית הריבונית. בשאלת העיר העתיקה, יתקבל פתרון משותף ישראלי-פלסטיני וגורמים בינלאומיים.
נתניהו חושש מהסיכוי לשלום. אך אין סיכוי להגיע להסדר ללא פשרה בירושלים.
עלינו לעשות שינוי תודעתי לגבי ירושלים, להתפכח מכל המיתוסים ולהציע פתרונות אפשריים המעוגנים בקרקע המציאות. היום זה נראה כטאבו, אך לא הכל סלע קיומנו. כיום זוהי חובתו של נתניהו להציע הידברות, על מנת למנוע מעגל דמים נוסף.


