"קרקס נאצי" או חובה אזרחית?
לפני כשבוע פורסם באתר Ynet מאמרו של פרופסור ישראל דויד “אוניברסיטת בן-גוריון או ביר-גוריון?”. מספר ימים לפני כן, פורסם אותו מאמר (בתוספת השמצות אישיות) במדור הדעות של אתר ‘הארץ’, והוסר כשעה לאחר פרסומו בשל חשד ללשון הרע. במאמרו מתאר ישראל דויד את הפגנות פעילי השמאל באוניברסיטת בן גוריון, הפגנות שהתקיימו בתגובה לתקיפת משט הסיוע לעזה וקראו להסרת המצור על עזה. לטענתו אחת ההפגנות כללה צעידה “תוך הצדעה במועל יד”, הפגנה נוספת הוא מגדיר כבלתי-חוקית, והתרשמותו הכללית מהאירועים היא שמדובר ב”קרקס נאצי”. כפעילים שלקחו חלק בהפגנות אנחנו מוכרחים לומר שטענותיו הן דמגוגיות ושקריות לחלוטין: באחת ההפגנות נכח אדם שהצדיע במועל יד, אולם הוא לא נמנה על מפגיני השמאל ואיננו מוכר לפעילי האוניברסיטה. ההפגנה ה”בלתי-חוקית” שהתקיימה מחוץ לשערי הקמפוס הייתה חוקית לחלוטין והתנהלה באופן שקט ורגוע. האם כך נראה “קרקס נאצי”?
אין זה מפתיע שמאמר מסוג זה מתפרסם בתקופה שבה מתחזקים במדינת ישראל הלכי רוח של השתקה ודמוניזציה של כל קול ביקורתי. חשוב לשאול, מה היה באותן מחאות שעורר בישראל דויד פחד עז כל כך? מדוע פעולות מחאה אזרחיות לא-אלימות, מעוררות זעם כה רב בקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי?
לתפיסתנו, הדבר “הקשה” ביותר שהתרחש בהפגנות אלו והוא שעורר את חמתו של דויד, הוא עצם העובדה שהיו אלה הפגנות של שיתוף פעולה ערבי-יהודי. ההפגנות באוניברסיטת בן-גוריון הן חלק מגל של מחאות בלתי-אלימות בהן לוקחים חלק ערבים ויהודים, ישראליות ופלסטיניות, ואשר קוראות לסיום הכיבוש, לשלום צודק ולכינונה של חברה צודקת ושוויונית עבור כל אזרחיה. לדעתנו זו דרך חשובה לא פחות להפגין מחויבות אזרחית מאשר נפנוף נלהב בדגלי הלאום.
הפתרון של ישראל דויד למציאות הזו הוא הגבלת חופש הביטוי והחופש האקדמי. לדעתנו, הפתרון הוא הפוך: יש להמשיך ולהבטיח קיום של מגוון קולות ביקורתיים, גם כאשר אלו קולות אשר מאתגרים את תפיסת המציאות הקיימת ומתחילים בשירטוטה של מציאות אחרת.
נגה רותם, סטודנטית באוניברסיטת בן-גוריון, פעילה ב”דרום לשלום”.
רן צורף, סטודנט באוניברסיטת בן-גוריון, פעיל ב”דרום לשלום”.


