קשה לחיות, קשה גם למות
לא קל לחיות לצידם של מלכי יהודה – את זה מרגישים תושבי הכפר סילוואן כבר עשרות שנים. האתר הארכיאולוגי המכונה “עיר דוד” נמצא בלב הכפר ובשנים האחרונות הפך להיות אחד האחיזות המרכזיות של המתנחלים והרשויות הישראליות בו. אולם לצד המאבק והקשיים היומיומיים, מתברר שגם להיקבר בבית הקברות המקומי זו משימה לא פשוטה.
רוב תושבי סילוואן נהגו לקבור את מתיהם בבית הקברות באב אל-רחמה הנמצא מחוץ לעיר העתיקה, ממזרח לחומותיה. חלקת תושבי סילוואן נמצאת בדרום שטח בית הקברות, מול מתחם הר הבית/חראם אל שריף. בית הקברות הוא מהקדומים בבתי הקברות הירושלמיים שהקבורה בו מתקיימת עד היום: על פי המסורות, הקבורה במקום החלה במאה השמינית לספירה, מיד לאחר סתימת שער הרחמים על ידי השלטון העבאסי; כלומר, תושבי המקום נקברים בבית הקברות כבר 1,300 שנה.
המאבק על באב אל-רחמה התחיל לפני כמה שנים, כאשר הוועד הציבורי למניעת הרס עתיקות הר הבית פנה לבג”ץ1 בדרישה למנוע קבורה במקום. הוועד טען שהקבורה גורמת לפגיעה בעתיקות הצמודות לחומות העיר העתיקה. ההתייחסות לאזור כאל אתר עתיקות מבוססת על ההכרזה ששטח העיר העתיקה וסביבותיה הוא אתר עתיקות שיש לשמר, ולכן כל בנייה או שינוי בפני השטח צריך להיעשות תוך כדי פגיעה מינימלית בנוף. במקביל, יש לאפשר את המשך מרקם החיים באגן הקדוש (העיר העתיקה וסביבותיה).
הוועד נגד הרס עתיקות הר הבית אינו גוף קיקיוני של אנשי ימין קיצוני, אלא לב-לבה של החברה הישראלית. בין חבריו ניתן למצוא סופרים כדוגמת א”ב יהושע וחיים גורי, שופטי בית המשפט העליון כדוגמת מאיר שמגר ועוד ארכיאולוגים, אנשי אקדמיה מובילים וכיו”ב. העתירה נדחתה לאחר שהרשויות הישראליות, ובכללן משטרת ישראל, הסכימו לפעול על מנת למנוע “פגיעה בעתיקות” וקבורה “לא חוקית” בשטח הנתון במחלוקת.
במהלך השנים התאפשרה בנייה באגן הקדוש במינון נמוך יחסית. בהתאם לתפיסה שהחיים (והמוות) ממשיכים, מתאפשרת עד היום קבורה ברוב שטח בית הקברות. כך, בבתי קברות אחרים באזור כדוגמת בית הקברות היהודי בהר הזיתים, הקבורה ממשיכה באין מפריע. אך במקרה של הקברים הנמצאים בצמוד להר הבית/חראם אל-שריף – הסיפור אחר לגמרי.
מאז הבג”ץ ועד היום נאלצים תושבי סילוואן המגיעים לקבור את מתיהם בשטח המדובר להתעמת עם רשויות החוק, ואינם יכולים לקבור את משפחתם במקום. כמה פעמים אף סיימו משפחות המתים את הקבורה במעצר. בחלק מהמקרים נמנעת הקבורה בקברים חפורים (שהם בוודאי אינם פגיעה חדשה בעתיקות), ובמקרים אחרים ניתן לראות שרוב האדמה במקום היא שפכי עפר שנערמו במקום במהלך השנים, ולא שכבות ארכיאולוגיות חתומות מתקופות קדומות. ניתן לומר שהסבירות למציאת שרידי מבנים וממצא קדום משמעותי במקום הוא כמעט חסר סיכוי.
בית הקברות באב אל-רחמה הוא חלק משמעותי מהמסורות והדתות המעצבות את אזור העיר העתיקה. החלטתן של הרשויות לראות במקום אתר עתיקות האוסר קבורה כאשר מנגד משמש הר הזיתים כבית קברות פעיל, הוא חלק מהאופן בו הרשויות והמתנחלים משתמשים בקברים במזרח ירושלים כאמצעי לחזק את האחיזה הישראלית על חשבון זכויותיהם של תושבי המקום.
חקר מנהגי קבורה נפוץ מאוד בקרב ארכיאולוגים ואנתרופולוגים, כתחום המלמד רבות על מסורת, מעמד חברתי, אורח חיים, אמונה ועוד. המצב בבית הקברות באב אל-רחמה מלמד רבות על המציאות במזרח ירושלים כיום: מקום שקשה לחיות בו, ומתברר שגם קשה למות.
הכותב הוא ארכיאולוג חבר בארגון עמק שווה, העוסק במקומה של הארכיאולוגיה בסכסוך הפוליטי ובחברה הישראלית
1 בג”ץ 7800/05 – בג”ץ קרן העופל




