רבה עם עצמי איזה דגל להניף קודם
אני חיה בתוך תא גזים, לתפארת מדינת ישראל. אני רואה, שומעת, מריחה, ממששת, נושמת גזענות. גם בוטה ושקופה, וגם ערמומית ומתייפייפת. אלי ישי מאשים מהגרים ופליטים באונס; צעירים יוצאים לרחובות וקוראים לצדק חברתי, ובה בעת מזרחיות/ים, אתיופים/ות, מהגרות, פליטות – כל מי שאינו/ה לבן/ה – נדחק לפריפריה, לעוני, לעבדות מודרנית, לאלימות; ובסוף השבוע יתקיים מצעד הגאווה בתל אביב, כשעיריית תל אביב-יפו משתמשת בקהילה הלהט”בית כעלה תאנה ורוד. טרנסים/ות סובלים מאפליה בעבודה, להט”בים זוכים לאלימות וגינוי, לא/נשים אין איפה לגור, אבל העיקר שבירת מרכז תל אביב היא סובלנית וליברלית, תמצית המהפכות החברתיות. אני אשכנזיה, רומניה, פמיניסטית מזרחית רדיקלית בתפיסתי. בגיל 31, אני מנסה לפרק מבנים, לבנות זהויות, ולנשום חמצן.

כשצפיתי בסרט “אחותי היפה” מאת מרקו כרמל, שהוקרן בפסטיבל “לבי במזרח”, ישבתי ליד שולה קשת. האחות הבכורה בסרט מתקשרת עם אמהּ המתה דרך קיר, וכשאחותה המנודה שהתחתנה עם ערבי מתה, יושבת האחות הבכורה לצד חלקת האדמה שלה מחוץ לבית הקברות היהודי, ומתנצחת איתה. המוות הוא עגלון, ללא סוס, שמציע טרמפים, אבל רק לא/נשים שהגיע זמנם. בסרט הן מדברות גם מרוקאית; אני גם מדברת רומנית. אבל באותה נקודת זמן שולה, אני והאחיות בסרט, כולנו אותה משפחה: ארבעתנו איבדנו אמא. חוויית האבל הוא אוניברסלית אבל האובדן הוא פרטי. יהיו הנסיבות אשר יהיו, מוות תמיד תופס אותך בהפתעה ואף אחד לא יודעת באמת מה את מרגישה.
השכונה בה מתגוררות שתי האחיות נטולת שם. היא יכולה להיות כל שכונה. היא הזכירה לי את חצר הבית של סבתא שלי. שהייתה מחכה לי עם ארוחת הצהריים כששבתי מהגן ומבית-הספר. סבתא שלי הייתה נמוכת קומה, שחורת פנים ואחות יחידה בין שבעה אחים. היא עלתה לארץ מרומניה, והקימה עם סבא שלי בית במושב בן שמן. היו להם רפת ולול, כך שמעתי. אחרי שאמא שלי התחתנה, גם סבא וסבתא שלי עברו לבת ים. סבתא שלי היתה מספרת לי איך בזמן מלחמת העולם השנייה, אמא שלה היתה שולחת אותה החוצה להביא אוכל למשפחה. הנאצים חשבו שהיא עוד צוענייה. סבתא שלי הייתה מלהגת ביידיש עם השכנות בבניין, ולימדה את עצמה לקרוא עברית. היום, כשאני מבקרת בבית הקברות, אני מנסה להבהיק שתי מצבות: אמא ובת. אני לא מצליחה לדבר איתן, כמו האחות הבכורה בסרט, אולי בגלל זה כשאני יוצאת משם, אני סוחבת איתי אבנים.
סבתא שלי גידלה שתי בנות, וגם אותי. היא לימדה אותי רומנית, שלימודים זה חשוב, שממתקים לא טובים לי, שעשו לי עין רעה פעם, ושתמיד אהיה שמחה. אבל קצת כמו פאפעג’ינה, בהצגה של חנה ואזנה-גרינולד, לא הייתי ממש שמחה. הייתי בת יחידה, בלי הרבה חברים, ותמיד פחדתי שיבחרו בי אחרונה לכדורעף או מחניים בשיעור התעמלות. התביישתי שאצלי מדברים רומנית, שבמשפחה קוראים לי בשם מוזר, ועוד יותר התביישתי שאצלי הצביעו מערך ואכלו לחם בפסח.
כשהגעתי לצבא, הפכתי מודעת לכך שישנם כל מיני סוגי ערים בארץ. שמעתי שבבת ים יש ערסים ופרחות, בנות כאלה עם עקבים ועגילים שנותנות, ובנים פושעים. ואז אמרו לי שאני לא נראית מבת ים. ולא הבנתי על מה הם מדברים. אצלי בשכונה שיחקנו תופסת ומחבואים, ועם החברות הלא-מקובלות האחרות שלי שחקתי בברביות. בהפסקה, בחצר בית הספר, שיחקנו, הבנות, גומי וקלאס. ואז כל הבנות אהבו טלנובלות, או מאוחר יותר את בראד פיט. במוסיקה אף פעם לא היה לי טעם ברור, אולי כי אבא שלי היה שומע את מרגלית צנעני, כי “יש לה קול יפה”, כמו שהוא היה אומר, ואת ניל סדקה ופול אנקה, כי “אז בשנות ה-60 ידעו לעשות מוסיקה, לא כמו היום, בום בום”.
אבא שלי גדל בשכונת עוני ברומניה ועלה לארץ כשהוא בן 13. הוא ישר הלך לעבוד והביא את הכסף הביתה להורים. הוא עבד שנים במפעל לבדים בתל אביב, וכשהוא עבד בלילות, היה מדבר עם מאזל – הפועל הערבי. כשלמדתי ערבית בבית הספר, הייתי מדברת עם מאזל בטלפון, כשהוא היה מתקשר לאבא שלי לשאול לשלומו. לפעמים, הבוס של אבא שלי היה נתקע, כי מאזל לא יכול היה לחצות את הגבול. היום אבא שלי עובד כשומר בחברת אבטחה, וחשוב לו להתלבש יפה. הוא לא ממש אוהב “פושטקים” ו”רוסים שיכורים”.
כשאני שואלת את עצמי למה אני פמיניסטית, קל לי להביט בקברים שעצבו אותי. כשאני שואלת את עצמי איזו פמיניסטית אני, אני חושבת שאני לא דבר אחד או רק זה או בעיקר זה. פוליטיקה של זהויות עוטה עלי שלל דיכויים ודגלים, ואני מרגישה שאני רבה עם עצמי איזה דגל להניף קודם. אני לא רוצה למחוק אף גוון, ואני אומרת לה: “זה מורכב”. אני חושבת שמהפכות באות מהנשים הקטנות. כשישבתי בסינמטק, בפסטיבל “לבי במזרח” הרגשתי קטנה למול חטיפת ילדי תימן וילדי הגזזת. הרגשתי שכמו שפאפעג’ינה התרגשה ממגעו של גבר, במקרה גבר ערבי, באותה קלות היתה יכולה להתרגש ממגעה של אישה, במקרה ערבייה. היא – הפמיניסטית הרדיקלית המזרחית – אני ולא אני.
פרספקטיבה
החיבור הזה נכתב כשיח אישי ותרבותי שלי עם פסטיבל “לבי במזרח”, ופוליטיקה פמיניסטית, מזרחית ורדיקלית. לאור הגזענות הפושעת כלפי תושבות ותושבי דרום תל אביב, ומשום ששבוע הגאווה התל-אביבי בפתח, בחרתי לפתוח את החיבור בראייה כללית ביקורתית על הנעשה בשבועות האחרונים, ומה שסביר להניח שיעשה. לבי עם תושבות ותושבי דרום תל אביב, עם נשים ביסקסואליות, לסביות וטרנסיות הנדחקות לשוליים, עם מי שמעזה לקרוא תיגר על אקטיביזם מדכא, עם מי שמצביעה על כשלים תיאורטיים ופרקטיים, ומי שנמצאת בעמדת כוח ומבקרת יחסי כוח.

אינני רוצה או יכולה לייעץ לאקטיביסטיות/ים מה לעשות במצעדי הגאווה שבפתח וכיצד להילחם בגזענות השוטפת את כל מי שלא נושקת להגמוניה היהודית-אשכנזית. בשנים האחרונות ארגנתי גוש בדס”מי (חילופי כוח בהסכמה. ראשי תיבות מאנגלית: כבילה, משמעת, שליטה, כניעה, סדיזם, מזוכיזם) קווירי במצעדי גאווה והשתתפתי במצעד הרדיקלי בשנה שעברה. השנה, לא אשתתף במצעד בתל אביב, הגם שאיני שלמה עם ההחלטה. בקיץ שעבר הייתי פעילה במאהל לווינסקי, והייתי עדה לאקטיביסטיות לא-מזרחיות בתפיסתן עם רצון טוב ופטרונות כי רבה. מתח בין גזענות לסקסיזם עלה על פני השטח.
לצד התנגדויות ואי מרחב בטוח, ארגנתי יום גאווה בלוינסקי. אני לא גרה בדרום תל אביב, אבל לבי עם הנשים שם, ולא עם הנשים ב”מרכז הגאה”. אני בעד שילוב מאבקים, ללא היררכיה, אך אני לא יודעת כיצד זה מתממש בפועל. אני מאחלת לעצמי ולקוראותיי להמשיך להתחבט בשאלות הללו, לצד עשייה ללא חת.


