רצח על רקע אנתרופולוגי
“השמש זורחת, השמש שוקעת, והיא איננה” – זו כותרתו של המחקר האנתרופולוגי העוסק ברצח יוצאות אתיופיה בידי בני זוגן, שמימן משרד הקליטה במשך שנתיים והסתירו שנתיים תמימות נוספות. השם מכוון לכאב המשפחות, אך מעלה תהיות נוספות. “אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר,” קבע השופט האמריקני ברנדייס. ההסתרה מצמיחה רקבובית של כשל ושקר. אילו מילים נגנזו? מה צונזר ב”צוות ההיגוי” של המחקר? ולמה הוסתר? ועוד: האם כל המחיקות בעותק שנמסר לתנועה לחופש המידע נבעו רק משמירה על צנעת הפרט? הבלעת האמת מרתקת.

המחקר בוחן את ממדי התופעה: נרצחות מקרב יוצאי אתיופיה היוו בתקופת המחקר 28% מכלל הנרצחות בידי בני זוגן בישראל. נשים יוצאות אתיופיה נקטלות כך פי 20 משיעורן באוכלוסייה. עוד נבדק הרקע למקרי הרצח: שלוש מתוך ארבע נרצחות היו נשואות, כולן אמהות. מספר הילדים הממוצע שלהן היה 3.8. הנתונים מצביעים על מצוקה כלכלית קשה בעקבות העלייה. 81% מהמעורבים (גברים ונשים) חסרי השכלה. כמחצית מהגברים היו מובטלים, 27% מאבטחים ו-13% הוגדרו “פועלים”. ובשפת החוקרת: “ברוב המקרים אם לא בכולם … המשפחות נמנות כמקרי סעד”.
ההסבר העיקרי הניתן לרצח הוא תרבותי, ובפרט דפוסי המשפחה האתיופית. ההסבר המשני פסיכולוגי: רוב המשפחות המעורבות היו “דיספונקציונליות”. גם המשפחה המורחבת היתה בדרך כלל כזאת. והממסד המטפל – האם הוא פונקציונלי? כאן השפה זהירה מאד. תפקוד הממסד לפני הרצח אינו נבחן כמעט. ביחס לפעולתו אחרי הרצח נקבע: “הן משפחת הרוצח והן משפחת הנרצחת לרוב אינם שבעי רצון מהסיוע מן החוץ המוצע […]. הטיפול חלקי ביותר, ולרוב אינו תואם את ציפיות המשפחה”.
האם הממסד תמך במשפחות ביעילות? מה עשו אנשי הרווחה ומשרד הקליטה? מי אחראי לאבטלה? מי נכשל בהתמודדות עם המצוקה המשפחתית שבעקבות ההגירה? הקורא נותר תוהה. האם הרשויות היו ערות למתרחש? האם יכולות היו לדעת? הניסוח לאקוני ומעודן. “בחלק מהמקרים, הרצח כביכול הפתיע את הרשויות אשר טיפלו במשפחות באופן יומיומי. לפי הנוהג האתיופי, הנשים לא התלוננו לעובדים סוציאליים או לאחרים על התנהגותם של בעליהן. לעתים היתה פנייה לרשויות, אך זו לא היתה מובנת לעובדים הסוציאליים ולשוטרים או שלא היה מענה”.
הייתכן שהיעדר הפנייה לא נבע מ”נוהג אתיופי” אלא ממחדל ישראלי? הייתכן שחסרים גורמי טיפול המעניקים מענה ממשי? הייתכן שהיעדר ההבנה נובע מכשל? ולמה לא היה מענה? במחקר אין תשובה. השורות המעטות שהוקדשו לכך צונזרו.
מחקר הוא אקט של כוח. הנחקר הוא המשפחה האתיופית, ולא הממסד מממן המחקר. ה”טאבו” של הנחקרים – קשר השתיקה סביבו נחשף עד כאב. ה”טאבו” של הממסד – עלטה אופפת אותו, מגוננת. גם בעניין נוסף מתגלה זהירות מופלגת: “פערים בהענקת מעמד דתי ואזרחות גורמים לסכסוכים בין בני זוג בנושא ממון – נושא שהוזכר רבות בהקשר של סיבות לרצח”. השפה מכסה בנק של טפחות: ה”פערים” אינם חלילה אפליה, ו”הענקת מעמד” אינה מניעתו. “הפערים” אינם “סיבת הרצח”, הם רק “גרמו לסכסוכים” ש”הוזכרו בהקשר”, ואולי רק חלפו בסביבה. מנפלאות הפוליטיקה של ההקשר: הייתכן שהשפה האנתרופולוגית מסתירה סיבות לרצח או מגוננת על שותפים לעבירה? האם היא קורבן, או שמא חשודה?
המלצות המחקר מינוריות: יש לעודד נשים להתלונן, לציידן בהגנה, ובמקרה תלונה – להפרידן מבני זוגן. יש להקים גוף להסברה והשתלמויות. יש להדריך ממתינים לעלייה. חשוב לסייע למשפחות המעורבות. וכמובן: נחוץ מחקר נוסף. האם דרוש שינוי מערכתי מקיף במערכי הטיפול? האם נחוצים משאבים? היש לשנות את נהלי הענקת המעמד? במחקר המקיף אין כל תשובה.
אכן, אם הבעיה תרבותית, הסברה עשויה לסייע. אבל, אם הרצח נובע ממצוקה כלכלית ומהיעדר שירותים מספיקים ומקצועיים, דרוש שינוי מערכתי מקיף. אבל כאן המחקר נאלם, והשתיקה צועקת. המחקר ממליץ על הסברה ומחקר, אך בפועל מצטרף לפרקטיקה של שתיקה והשתקה. פרקטיקה זו, מסתבר, היא נוהל ישראלי נפוץ, לא פחות משהינה “נוהג אתיופי”.
הכותב הוא יועץ בשתיל


