השנה לא תתרחש שביתת מורים מהסיבה הפשוטה שזכות השביתה, המעוגנת בפסיקה ובחוק, ומוכרת כזכות אדם יסודית במסמכים זניחים כהצהרת זכויות האדם של האו”ם, בוטלה למעשה על ידי בית הדין לעבודה בשנים האחרונות.
כמו בכל שנה, גם היום יטרטרו הכתבים מ”חדר המצב” של משרד החינוך, פוליטיקאים ציניים ילהגו על “השקעה בעתיד ילדינו” ואנשי המשרד ילעיטו את העיתונאים בפרטים אודות “רפורמות חדשות ומהפכניות” שאמורות להתחולל החל מהשנה.
אז לפני שמסך היח”צני הזה מטשטש ומערפל את המציאות החינוכית הישראלית, הנה כמה עובדות בסיסיות המגדירות בפשטות את מצבה של מערכת החינוך.
אור קשתי, כתב החינוך של “הארץ” הציג כמה מהן לפני כשבוע.
* “בין 2000 ל-2007 קוצץ תקציב משרד החינוך ב-4.16 מיליארד שקל. עיקר הקיצוצים היו בתקופה בה שימשה לימור לבנת שרת החינוך, אבל גם בתקציב 2007, זה שבאחריות יולי תמיר, קטן התקציב ב-301 מיליון שקל. כ-40% מהקיצוץ היו בשעות לימוד. הנזק המצטבר בשנים אלה הסתכם בהפחתת 248 אלף שעות הוראה ובפיטוריהם של כ-12 אלף מורים”.
* ” להערכת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור התלמידים בבתי הספר היסודיים במגזר הממלכתי ירד לכ-50% ב-2012, וכמעט כל תלמיד שלישי יהיה בחינוך החרדי”.
* ” לפי דו”ח פנימי של משרד החינוך שהושלם לפני כחודש, פועלים כיום לפחות 200 בתי ספר ייחודיים, שאינם מוגבלים על ידי אזור רישום, בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי ובאגף ל”חינוך מוכר שאינו רשמי”. מדובר בהערכה מינימלית, שכן במשרד החינוך מודים שקיימות עוד מסגרות ייחודיות רבות, שאין לגביהן מידע. לשם השוואה, לפני כעשור, מספר בתי הספר הייחודיים העל-אזוריים נאמד בכ-15″.
” איש במשרד החינוך גם לא יודע מה היקף המעורבות של קרנות וארגונים פרטיים בתחום החינוך. לפחות לפי נתוני רשם העמותות (שבדק “המכון ליזמות בחינוך” במכללת בית ברל), בין 2002 ל-2006 – שנות הקיצוצים הגדולים – נרשמו כ-1,350 ארגונים שהצהירו שעיקר פעילותם הוא בתחום החינוך. המימון לארגונים אלה מגיע משילוב של תרומות פרטיות, תמיכות ממשלתיות ומקומיות (“מאצ`ינג”) ומתשלומי הורים”.
העקרון המכונן של כל מערכת חינוך הוא עקרון שוויון ההזדמנויות. המשמעות של עקרון שוויון ההזדמנויות, שאגב גם קפיטליסטים ימניים אדוקים תומכים בו, היא שהזדמנויות חינוכיות צריכות להיות מוענקות לכל ילדה וילד באופן בלתי תלוי ברקע החברתי והכלכלי שממנו הם באים, כלומר ילדים, והם הולכים ומתרבים, ממשפחות מעוטות אמצעים, צריכים לזכות במשאבים רבים יותר על מנת ליהנות מהזדמנות חינוכית שווה. כתבתי כי קיימת הסכמה כללית שעקרון זה חייב להיות עקרון מנחה, אולם קיים חריג להסכמה – מערכת החינוך הישראלית. זו תתנהל השנה כמערכת פיאודלית לכל דבר, ילדים ממשפחות עשירות ומבוססות יזכו לחינוך איכותי בעוד שילדים ממשפחות מהמעמד הבינוני והנמוך יזכו לחינוך ירוד. הסיבה המרכזית לכך היא שמשרד החינוך מנהיג השנה מדד שעות לימוד חדש ואלה השלכותיו.
* בעוד שבשנים האחרונות הוקצו בין 15-20 אחוזים משעות התקן לתלמידים שמשפחותיהן נמצאות בתחתית הסולם החברתי והכלכלי, הרי שהשנה החליט משרד החינוך להקצות רק 5 אחוזים לתלמידים מאוכלוסיות אלו.
“החלטת משרד החינוך לשנות את שיטת תקצוב שעות הלימוד בבתי הספר היסודיים, ולבססו על תקן בסיסי לכיתה בעוד שהסיוע לתלמידים מרקע חברתי-כלכלי נמוך יהיה רק באמצעות “סל טיפוח”,מבטלת הלכה למעשה את המחויבות הבסיסית של משרד החינוך לפעול לצמצום הפערים בין התלמידים”. השינוי במדיניות אף “יביא להרחבה ולהעמקה של הפערים” – כך קובע נייר עמדה שהגישו אנשי “מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל” לראשי משרד החינוך”.
* למרות פסיקותיו של בג”ץ (בעניין יתד ובעניין מרציאנו) שהורו למשרד החינוך להקצות תקציבים לשילוב ילדי החינוך המיוחד בבתי הספר הרגילים, גם השנה יצפצף משרד החינוך על “שלטון החוק”, מושג שעליו כנראה יצטרכו התלמידים להיבחן במסגרת לימודי האזרחות.
על מנת לעמוד על ההתעללות בילדי החינוך המיוחד ו”המסרים החינוכיים” העולים ממדיניות האפרטהייד החינוכית הזו, מומלץ מאד לצפות בכתבתו של רותם אברוצקי ב”יומן” בערוץ הראשון ביום שישי האחרון (החל מהדקה ה 33).
עד כאן העובדות ועתה לאידיאלים. לשרת החינוך מסתבר הייתה לאחרונה התגלות בעקבות ביקורה בסינגפור, מסתבר שמערכת החינוך של המדינה הסמי-טוטליטרית הזו שמסלילה ילדים פחות או יותר מרגע צאתם לאוויר העולם היא גן העדן החינוכי שאליו רוצה השרה להוביל את ילדינו. אין ספק שהחזון החינוכי הסינגפורי מתאים מאד למציאות המעמדית הפיאודלית הכלכלית והחברתית הישראלית – יידע כל ילד ישראלי מרגע שכף רגלו דורכת על מפתן מוסד חינוכי כלשהו מהו גורלו: האם עתידו להיות מנהל אמיד במעמד העליון או שמא נחרץ גורלו כבר בילדותו להפוך בעתיד לעובד עני חסר כישורים בחברת כוח אדם.
כמה דקות של שיטוט באינטרנט היו מעירים את השרה מחלומה הסינגפורי, בשיטוט הזה היא הייתה יכולה להגיע לכמה מאמרים של מומחי חינוך סינגפוריים שסבורים שמה שהוא בחלום עבור השרה אינו אלא סיוט שהם נאלצים לחיות בו. ואם השרה הייתה מוצאת שעתיים בלוח הזמנים העמוס שלה בסינגפור, ומתפנה לבקר באחד מבתי הקולנוע המקומיים, היא הייתה יכולה לצפות שם באחד הלהיטים הקולנועיים שוברי הקופות, סרט בשם – I Not Stupid, סרטו של הבמאי המקומי Jack Neo, המבקר ולועג למערכת החינוך. סרט המספר על המחירים הרגשיים והחברתיים הכבדים של המיונים של תלמידים למסגרות שונות גיל צעיר, על התחרותיות האכזרית ונזקי המשמעת והצייתנות .
בטיסה הבאה שלה, ואני מקווה שהיא תתרחש בזמן הקרוב, אני מציע לשרה לטוס לפינלנד, או לאחת ממדינות סקנדינביה האחרות. בפינלנד, מדינה שתלמידיה נמצאים לאורך שנים בפסגת ההישגים הלימודים בדירוג העולמי של מערכות החינוך, לא קיימים מיונים והפרדות בין תלמידים, התלמידים לומדים בכיתות הטרוגניות ועד גיל 16 אין כלל מבחנים פורמאליים. אין טבלאות דירוג של בתי ספר ולמורים ניתנת אוטונומיה רבה יחסית בבחירת תכנית הלימודים.
בפינלנד השרה תפגוש כמה מעמיתיה ממדינות אחרות שהעדיפו לטוס לשם במקום לסינגפור.