חייבים להצביע ברגליים

להרשעתו של הנשיא לשעבר, משה קצב, באונס, היו תגובות רבות ומגוונות. המחנה הפמיניסטי שמח, או שמא חש הקלה, ורבים החרו-החזיקו אחריו. מנגד, מעטים אך עדיין רבים מדי (פרשן “מעריב”, בן-דרור ימיני, הוא דוגמה טובה), סירבו לקבל את הכרעת הדין, וממשיכים להאמין בחפותו של קצב. ישנו גם סוג שלישי של תגובה, מעניין יותר לניתוח מהשתיים הקודמות.
בטוקבקים רבים, בדיונים ברשתות החברתיות השונות ואפילו באתרים מכובדים, נשמעו קולות שבירכו על הכרעת בית המשפט, אך בהסתייגות מסוימת. הטענה היתה, שהסיבה לשמוח היא האמונה שצדק נעשה, ולא עצם ההרשעה. מי ששמח כתוצאה מההרשעה עצמה, בעצם הרשיע את קצב מראש מבלי שהכיר את הראיות והעדויות, ובכך מנע ממנו את חזקת החפות – דבר שמן הסתם אינו מתקבל על הדעת בחברה דמוקרטית.
לדידי טענה זו מהווה טעות, המסכנת את השיח הציבורי. הטעות, מקורה באי-אבחנה בין הספירה המשפטית לספירה הציבורית. אנסה להוכיח מדוע היא שגויה, ואף מסוכנת, ותוך כדי כך, בתקווה, לפתוח דיון על כללים מוסכמים חדשים לשיח הציבורי.
בספירה המשפטית, כמובן, צודקים המקטרגים. לכל אדם, כולל לנשיא לשעבר קצב, מגיע ליהנות מחזקת החפות. מעבר לכך, חזקת החפות נבחנת דווקא במקרים של נאשמים מסוגו של קצב. אם היא היתה ניתנת רק לנאשמים אטרקטיביים, הנאשמים בפשעים אסתטיים יותר, שוד בנק מתוחכם למשל, לא היה בה כל ערך. היא מקבלת את משמעותה כשהיא ניתנת לנאשמים דוחים ומתפתלים, הנאשמים בפשעים אלימים ומרתיעים. למרות כל המיאוס הציבורי והרתיעה מקצב, אסור לשופטים להכריע עד שלא שמעו את כל העדויות וראו את כל הראיות. יותר מזה, חובה עליהם להתעלם הן מרגשותיהם, אם עלו כאלה, והן מרגשותיו של הציבור.
לקצב מגיעה חזקת החפות המשפטית, מכיוון שהוא היחיד העומד למשפט. אם יימצא אשם, יישא במלוא חומרת הדין, ואם יימצא זכאי, ישוחרר. הבחירה, כששופטים חורצים דעה לפני המשפט, היא בין דעה הפוגעת בבירור בקצב, פוטנציאלית על לא עוול בכפו, היא הדעה שהוא אשם, לבין דעה המשמרת סטטוס-קוו נייטרלי, אשר היה קיים טרם עלו החשדות נגדו, קרי הדעה שהוא זכאי. לעומת זאת בספירה הציבורית הדבר שונה, ואף הפוך. זאת מכיוון – בניגוד לסברה הרווחת – שקצב אינו היחיד שעומד למשפט הציבור. מהרגע שהוגשו התלונות, המתלוננות עומדות למשפט – לא פחות מקצב עצמו. הן מואשמות בסדרת פשעים חמורים, החל מהאשמת שווא, דרך פתיינות וזנותיות, וכלה בניסיון להכשיל את הנשיא מתוך נקמנות. האשמות אלה לא נשארות “על הנייר”.

בפרפראזה על ד”ר אורלי אינס, דמן הותר, חייהן הפקר, פרטיותן הופקעה מהן והן הפכו לרכוש הכלל. אי לכך לציבור, בניגוד לשופטים, אין את הבחירה שלא לבחור. הבחירה שלא “להרשיע” את קצב מהווה, למעשה, “הרשעה” של המתלוננות. בדיון הציבורי, הפוליטי במובן הרחב של המלה, החלוקה היא דיכוטומית. אין את האפשרות לשמר סטטוס-קוו נייטרלי. שמירה על מצב כזה של הימנעות מהכרעה אינו שמירה על סטטוס קוו ניטרלי, אלא על סטטוס קוו דכאני, פטריארכאלי, בעל היסטוריה מרובת שנים של האשמת האשה באלימות המינית המופנית כלפיה.
בדומה לשיקולי ההרתעה של השופטים, אשר בבואם לגזור את העונש צריכים להתחשב גם במידה בה העונש שיטילו ירתיע עבריינים עתידיים, כך גם על הציבור לשקול שיקולי הרתעה בבואו להכריע אם לדעתו קצב אשם או חף מפשע. אלא שגם כאן, שיקוליו של הציבור בניגוד לשיקולי השופטים הם דו-כיווניים. על הציבור לשקול לא רק עד כמה האווירה הציבורית שיצור תרתיע עבריינים עתידיים, אלא בעיקר עד כמה היא תרתיע מתלוננות עתידיות.
במין אירוניה דכאנית, רווחת האמונה כי גם על נשים נפגעות אלימות מינית חלה חלק מהאחריות לפגיעה, בין השאר כי נמנעו מלהתלונן, לפעמים אבסולוטית ולפעמים במשך שנים מרובות. אחריות זו מוטלת עליהן על ידי אותה חברה עצמה, שגורמת להן להירתע מהגשת התלונה. מי שתתלונן, כידוע, תעבור מסע ייסורים שיכלול את ביטול זכותה לפרטיות, חקירה פומבית של עברה המיני, והאשמתה בתקיפה שעברה. עובדה זו, מן הסתם, יש בה להרתיע נשים צעירות מלהתלונן, ואותה הימנעות מהגשת תלונה היא עילה להטלת האשמה על האשה, וחוזר חלילה. אם לחברה יש אינטרס להפחית את שכיחות האלימות המינית, עליה לייצר אקלים שיאפשר לנשים להרגיש בטוחות להגיש תלונה על אלימות שכזו. אקלים כזה, מה לעשות, מחייב הבעת דעה.
אם, כמו במקרה קצב, המתלוננת (או מתלוננות) נשמעת אמינה, ורוב המידע החשוף לציבור תומך בגרסתה, חובה על הציבור להכריע במשפט. חובה עליו לשדר לה שמאמינים לה, שהיא לא לבד, שהיה כדאי לבחור את הבחירה הקשה שהיא להוציא את הסיפור לאור. חובה לשדר לתוקף שיש מחיר למה שעשה, גם אם סוללת עורכי הדין שיכל להרשות לעצמו להעסיק תשיג עסקת טיעון. למען המתלוננות, למען כל הנשים, למען עתיד היחסים המגדריים, לא רק שאין איסור לחרוץ דין במשפט הציבורי, ישנה חובה מוסרית לעשות כן.


