טרנספר מעזה - אחת ממטרות המלחמה

רעיון העקירה הכפויה או הטרנספר של תושבי רצועת עזה עלה בשלביה הראשונים של המלחמה. הניסיון להוציאו לפועל בא לידי ביטוי בהפעלת כוח נגד האוכלוסייה האזרחית כדי לאלצה להימלט מפני מכונת המלחמה הישראלית. תחילה מצפון הרצועה דרומה ואחר כך משם לסיני המצרית כפי שתכננו קברניטי המלחמה בישראל. בד בבד נעשו מאמצים דיפלומטיים מצד ישראל וארה”ב כדי לשכנע את מצרים לקלוט את העקורים. אולם מצרים סירבה בתוקף להצעות שהוצעו לה, ובהן מחיקת  חובותיה, ככל הנראה משיקולי ביטחון.

חרף הצהרת הנשיא המצרי עבד אל־פתאח א־סיסי שהוא מתנגד בתוקף לתוכנית הטרנספר של ישראל וחרף ההגבלות המחמירות שהוטלו בגינה על יציאת עזתים למצרים, נחשף בתחקיר שפורסם באתר דרג’ כי עזתים שהצליחו לגייס סכום כסף משמעותי יכולים לצאת למצרים דרך מעבר רפיח, בתשלום כ־5,000 דולרים עבור כל נוסע. שוחד זה משולם לחברת נסיעות בבעלות מצרי-בדואי מסיני המקורב לבכירים בממסד הביטחוני המצרי. איש אינו יכול לצאת ממעבר רפיח מבלי לשלם, מלבד בעלי אזרחות זרה או פצועים הזקוקים לטיפול בחו”ל. מדובר בחברה שאינה רשומה באתר משרד התיירות המצרי אף שהחוק המצרי מחייב זאת, והיא אחת משמונה חברות שמנהל אותו איש עסקים, ובכמה מהן שותפים גם גורמי שלטון מצריים.

התחקיר מצביע על כך שיציאת עזתים מהרצועה דרך חברת הנסיעות היא הלכה למעשה הוצאה לפועל של טרנספר מרצון. עזתים משלמים תמורת הכללתם ברשימות היוצאים למצרים דרך מעבר רפיח, וחברת הנסיעות מנצלת את רצונם של תושבי עזה להציל את חייהם. רשימות המאושרים ביטחונית לצאת דרך מעבר רפיח המתפרסמות מטעם החברה, ונתוני הרשויות במעבר רפיח מראים שהחברה גבתה במהלך 4 חודשים 180 מיליון דולר ששולמו על ידי 36 אלף תושבי רצועת עזה שיצאו למצרים דרך מעבר רפיח.

התחקיר מראה כי במקרים רבים נאלצו תושבים מהרצועה שמבקשים לצאת למצרים למכור רכבים ופריטי רכוש יקרים אחרים כדי להשיג את הסכומים הנדרשים. לרוב, המציעים מוכרים את רכביהם בהפסד. כך למשל, אדם בשם מחמד מסעוד מכר את רכבו מסוג פיאט תמורת 9,000 דולר אף שרכש אותו ב־17 אלף דולר לפני המלחמה. מסעוד שילם 20 אלף דולר כדי להוציא את ארבעת בני משפחתו למצרים דרך מעבר רפיח. אדם נוסף בשם מחמד עווידה מכר את רכבו בהפסד של 8,000 דולר. הוא הוציא את בני משפחתו על ידי משרד החוץ המצרי תמורת 8,500 דולר. המחיר היה נמוך מהמחיר שצוין קודם לכן מכיוון שלרוב בני משפחתו – האם והבנים שמתחת לגיל 14 – יש אזרחות מצרית. אבי המשפחה לא יכול היה לצאת בעסקה זו משום שאינו בעל אזרחות מצרית.

רעיון ישן שזוכה לעדנה

האם טרנספר לאוכלוסיית עזה הוא חלק מהמטרות האמיתיות של המלחמה? בניסיונו לענות על שאלה זאת מציג ד”ר מחמוד מוחארב נייר עבודה שפורסם באתר המרכז הערבי למחקרים ולמדיניות בדוחא שבקטר, הבוחן את השימוש ההיסטורי שעשו ראשי התנועה הציונית ברעיון הטרנספר בתוכניותיהם המדיניות. הוא מזכיר כי ניתן למצוא ביטויים לאסטרטגיה זו בטקסטים של התנועה הציונית כבר בסוף המאה ה־19. חלק ניכר ממנהיגי הציונות קשרו בין הקמת בית ליהודים בארץ לבין גירוש תושביה הפלסטינים. כך למשל, בשנת 1895 כתב תיאודור הרצל ביומנו כי כדי להצר את צעדיהם של התושבים הפלסטינים כדאי לאלצם לעזוב את הארץ ולהעבירם אל מחוץ לגבולות ישראל “בלי רעש” ו”בעדינות ובזהירות”. חיים ויצמן הציע לקדם תוכנית זו ולהעביר את הפלסטינים לארצות ערב במימון הברון אדמונד רוטשילד, שהביע נכונות לשלם לפלסטינים כדי שיעזבו את פלסטין. ישראל זנגוויל, נחמן סירקין, זאב ז’בוטינסקי, אברהם שטרן, משה שרת, יוסף ויץ ועוד רבים ממנהיגי התנועה הציונית תמכו ברעיון טרנספר הפלסטינים בין אם בכפייה ובין אם כהגירה מרצון.

על פי המסמכים מישיבות ממשלת ישראל שהתקיימו לאחר מלחמת 1967 ופורסמו בשנים האחרונות, עולה כי הייתה תמימות דעים בקרב חברי הממשלה בישראל שיש לספח את רצועת עזה לישראל לאחר גירוש תושביה לירדן או לסיני. ואכן, ישראל הפעילה לחצים על תושבי הרצועה כדי שיהגרו לירדן. בתקופה שבין נובמבר 1967 ליולי 1968 היגרו לירדן 2,800 איש בממוצע מדי חודש. ממשלת ירדן סגרה את שעריה בפני הגירה זו לאחר שעמדה על הסכנה הכרוכה בכך. לצד הניסיונות לעודד את תושבי הרצועה להגר לירדן, פעלה ישראל מול ממשלות שונות בדרום אמריקה, בין היתר ממשלת פרגוואי, כדי שיקלטו פלסטינים מעזה תמורת סכומי כסף שתשלם ישראל עבור כל מהגר.

בשנת 2010 הציג גיורא איילנד, ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, תוכנית שלפיה מצרים תקצה לפלסטינים שטח מסיני בגודל 750 קמ”ר – 34 ק”מ לאורך גבול ישראל ומצרים ו־24 ק”מ לתוך סיני, בכלל זה רצועת החוף שהייתה פעם העיר ימית ופתחת רפיח. בתמורה לכך יוותרו הפלסטינים על 750 קמ”ר משטח הגדה המערבית שבו נמצאים גושי ההתנחלויות שהם 12% משטח הגדה. לפי התוכנית תקבל מצרים שטח חלופי שגודלו 750 קמ”ר בנגב המערבי.

 חלומות על סיפוח

בעקבות מתקפת 7 באוקטובר גברו הקריאות בחברה הישראלית, ובכלל זה מצד מכוני מחקר למיניהם, לגרש את הפלסטינים מרצועת עזה. רפאל בן לוי, חוקר במכון משגב לביטחון לאומי, פרסם מאמר ובו קרא לגרש את הפלסטינים מרצועת עזה לסיני ולמדינות נוספות בעולם ולספח את הרצועה לישראל. הוא הסביר שרק שליטה ישראלית ברצועה יכולה להשיב את ההרתעה ולמנוע את הישנות אירועי 7 באוקטובר. שליטה כזו תיתכן רק אם האוכלוסייה תמצא את עצמה הרחק מהגבול, מגמה שהיא אפשרית והכרחית לדעתו.

רבים אחרים, ובהם אמיר וייטמן, יו”ר תנועת הליברלים בליכוד, יואב שורק, עורך כתב העת השילוח, ורונן שובל מתנועת אם תרצו – הביעו עמדות דומות. אפילו חברי כנסת מהאופוזיציה תמכו ברעיון של טרנספר מרצון. רם בן ברק, מספר שתיים במפלגת יש עתיד, פרסם מאמר בוול סטריט ג’ורנל יחד עם דני דנון מהליכוד שבו קראו להגירה של הפלסטינים מרצועת עזה.

התמיכה ההיסטורית של גורמים בתוך מדינת ישראל ובתנועה הציונית בעידוד טרנספר של הפלסטינים מובילה את מוחארב למסקנה כי לצד המטרה המוצהרת שלה למוטט את שלטון חמאס ולשלול את יכולותיה הצבאיות, ישראל חותרת לבצע טרנספר כפוי או מרצון של תושבי הרצועה. בתוך כך היא פועלת בחשאי ובגלוי כדי לשכנע מדינות בעולם לקלוט פלסטינים מהרצועה תמורת כסף. פעולה זו יכולה להתבצע דרך רפיח, דרך הנמל הימי המוקם בעזה בימים אלה או דרך ישראל עצמה.

במאמר שפורסם באתר המכון למחקרים פלסטיניים, מסביר מאהר א־שריף כי הפיכת הרצועה לאזור שאינו ראוי למגורים מקדמת למעשה את רעיון הטרנספר. כך גם סירובה של ממשלת ישראל להתיר לתושבים שנדרשו לפנות את בתיהם ולנוע לכיוון דרום לחזור למקומות מגוריהם הקודמים. לצד זאת, ממשלת ישראל נוקטת מדיניות הרעבה והשמדה של מערכת הבריאות ושל כל מקורות הקיום, כפי שקרה עם בית חולים א־שיפא בעזה, כדי לאלץ את שאר התושבים שנותרו בצפון הרצועה לעזוב את בתיהם ולעבור לאזור רפיח.

אז תגידו “הגירה מרצון”

שבועיים בערך לאחר מתקפת 7 באוקטובר הודלף לעיתונות בישראל מסמך שהוכן במשרד המודיעין בראשות השרה גילה גמליאל, ובו הומלץ על טרנספר של תושבי עזה לסיני בסוף המלחמה. המסמך הציע שלוש חלופות לעידן שלאחר המלחמה, שהעדיפה שבהן היא טרנספר של אזרחי עזה לסיני. לאחר פרסום המסמך אמרה השרה לכתבים כי “הגירה מרצון היא התוכנית הטובה והמציאותית ביותר שיש ליישמה בתום המלחמה”. לאחר מכן הודיעה בכנס שאורגן בכנסת לדיון בעתיד רצועת עזה כי “בתום המלחמה ממשלת חמאס תקרוס, הרשויות העירוניות לא יהיו יותר והאוכלוסייה האזרחית תהיה תלויה כולה בסיוע הומניטרי”. לפי המסמך, המהלך של עקירת העזתים כולל שלושה שלבים: הקמת ערי אוהלים בסיני מדרום־מערב לרצועת עזה, יצירת מסדרון הומניטרי לסיוע לתושבים ולבסוף בניית ערים בצפון סיני. במקביל, יוקם אזור סטרילי ברוחב כמה קילומטרים בתוך מצרים, כך שהתושבים לא יוכלו לשוב לרצועה. היא סיכמה ואמרה כי “בעיית עזה היא לא רק הבעיה שלנו. העולם חייב לתמוך בהגירה הומניטרית כי זה הפתרון היחיד שאני מכירה”. שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ קבע: “יותר מ־70 אחוזים מהישראלים מעודדים הגירה מרצון” מרצועת עזה, שם “שני מיליון אנשים מתעוררים כל בוקר ורוצים להשמיד את מדינת ישראל”, לדבריו.

אולם בעקבות ההתנגדות של מדינות ערב ושל הקהילה הבין־לאומית לטרנספר כפוי החלו בישראל לדבר במונחים מעודנים יותר, דוגמת “הגירה מרצון”. מאז ינואר 2024 יש דיווחים המצביעים על כך שממשלת ישראל מנהלת משא ומתן עם מדינות אפריקה כדי לשכנע אותן לקבל את העקורים הפלסטינים מרצועת עזה. השרים  בצלאל סמוטריץ’ ואיתמר בן גביר הציעו להעביר אלפי תושבים פלסטינים מעזה לקונגו. לדברי גורם בכיר בקבינט הביטחוני, הממשלה בישראל “בודקת בשקט את האפשרות לשלוח אלפי מהגרים מעזה לרואנדה ולרפובליקה הדמוקרטית של קונגו”. הוא הוסיף כי קונגו “תהיה מוכנה לקבל מהגרים ואנחנו מקיימים שיחות עם מדינות אחרות”. נראה כי ממשלת ישראל כבר דנה בנושא זה עם ממשלות הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, רואנדה וצ’אד, והבטיחה להן סיוע כספי וצבאי בתמורה.

הכותב מגיע לידי מסקנה כי הממשלה הישראלית גמרה אומר לבצע טרנספר של תושבי עזה לאחר שתהפוך את הרצועה למקום לא ראוי לחיים. זה מה שעשה ועושה הצבא הישראלי בהשמידו את כל מקורות הקיום והחיים שם. ממשלה זו סבורה שלא יהיה ביטחון ושקט בגבול הדרומי של ישראל עד שיימצא “פתרון סופי” לדילמה העזתית. פתרון זה יושג אך ורק על ידי הגליית התושבים. אולם כדי להדוף את תגובות הקהילה הבין־לאומית החלה ישראל לדבר על “הגירה מרצון” ולחפש מדינות שמוכנות לקבל את העזתים.

לפי הפוליטיקאי הירדני מוחמד אבו רומאן, הטרנספר לא היה תרחיש דמיוני, אלא הועלה בשיחות שקיים אנתוני בלינקן בביקוריו הראשונים במדינות ערב. לדעתו זהו מהלך זמני עד שישראל תחסל את חמאס, אולם מהלך זה נתקל בהתנגדות נחרצת עד כדי כך ששר החוץ הירדני ראה בו הכרזת מלחמה מצד ישראל.

במאמר שפרסם בעיתון אל־ערבי אל־ג’דיד, תוהה אבו רומאן אם סכנת הטרנספר מעזה עודנה קיימת או שנעלמה. לפי ההערכות של בירות ערביות ומערביות, סכנה זו כבר חלפה בשל העמידה האיתנה של הפלסטינים ברצועת עזה לנוכח הקטסטרופה האנושית שפקדה אותם והודות להתנגדות הערבית הנחרצת, במיוחד של מצרים וירדן והדחייה של הקהילה הבין־לאומית להצעות ישראל בהקשר זה.

אולם על אף שהדרגים הרשמיים בישראל הפסיקו לדבר על כך בפומבי, והממשל האמריקני ויתר על רעיון “הטרנספר הזמני”, אבו רומאן סבור כי לפי ההתנהגות הישראלית בעזה, בגדה המערבית ובירושלים, אין כל ביטחון שסכנה זו חלפה. לדעתו, אופציית הטרנספר היא יעד אסטרטגי של המפעל הציוני בפלסטין, במוקדם או במאוחר, וכי אם נתניהו, בן גביר, סמוטריץ’ ואביגדור ליברמן מצהירים על כך בפומבי, הרי שהמפלגות והזרמים הישראליים האחרים אינם חולקים עליהם לגבי המטרה הסופית.

אבו רומאן מסביר שהטרנספר אינו החזון של הימין הישראלי הקיצוני אלא התוכנית העומדת ביסוד המדיניות הישראלית של כל המפלגות הציוניות, שבאה לידי ביטוי בחוק הלאום המגדיר את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. לפי אבו רומאן, המסר המרכזי של ישראל במלחמתה הברוטלית הוא: העקירה, המעצרים, ההרעבה, חיזוק וחימוש ההתנחלויות ומגמת הייהוד בכל רחבי הארץ פירושם שחיי הפלסטינים מאוימים בכל מובן המילה. אם יש צד שצריך להיות מודאג מכך זו ירדן (ובמידה פחותה מצרים) כי התממשות תרחיש הטרנספר עבורן אינו רק “מולדת חלופית” אלא “משטר חלופי”.

ע’אזי אבו ג’יאב כותב ב”פרויקט אופק” – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת

הצד המצרי של מעבר רפיח. כ-5,000 דולר לנוסע עזתי שאינו אזרח זר. צילום: Gigi Ibrahim – Flickr ,CC BY 2.0