מה מבשלים לנו בשמאל?
כאשר דנים ביוזמות השונות להקמת מפלגת שמאל חדשה, רצוי לברר תחילה מהו “שמאל” ומהו תפקידו הפוליטי. אם הגדרתנו לשמאל מסתכמת בהגדרה “נכונות לוותר על השליטה הצבאית הישירה בכל או ברוב השטח של הגדה ורצועת עזה”, לרוב מטעמים של ניהול יעיל יותר של הכוח, הרי שרוב המפה המפלגתית בישראל היא “שמאל”. גם ליברמן הגזען אינו מעוניין בשליטה ישירה בשכם כשניתן לנהל את העסק באופן הרבה יותר נוח מבחוץ.
אם הגדרתנו היא מחויבות לשימור חופש הביטוי והביקורת כלפי השלטון עבור יהודים בין הים לירדן, הרי שבני בגין, דן מרידור ומאיר שטרית – “הכוכב החדש” של הפגנת ה-15 בינואר – הם “שמאל”. אם לעומת זאת “שמאל” פירושו מאבק לשוויון כלכלי-חברתי ומשפטי של כלל האנשים במרחב הרלוונטי, מאבק בכל צורות הדיכוי ובראש וראשונה הדיכוי הכלכלי, יש לכך השלכות גם ביחס לדמות המפלגה או המפלגות ששואפים ליצור. במסגרת מאמר זה אגדיר “שמאל” מהסוג האחרון כ”שמאל מלא”.
למפלגה או מפלגות המהוות אופוזיציה מובהקת כלפי רוב המרחב המפלגתי-פרלמנטרי, יש כמה יתרונות ותועלות עבור הרעיונות שאותם הן מבקשות לקדם. קודם כל תקציב מימון מפלגות, הנאמד פר חבר כנסת בכ-700 אלף שקלים לשנה + שתי משרות לעוזרים פרלמנטריים. כסף, בהנחה שאינו הולך לכיסוי חובות, הוא גם כוח פוליטי. אפשר לארגן איתו הפגנות, לתמוך בפעילות רעיונית ולקדם את אחיזתה של האידיאולוגיה המפלגתית בציבור הרחב. לעתים ישנם גם נושאים שבהם מפלגות אופוזיציה יכולות לסייע ליצירת רוב בנושא ספציפי, שבו יש דעה דומה להן ולמפלגות מהקונצנזוס המפלגתי פרלמנטרי. מפלגה בעלת אידיאולוגיה מובחנת יכולה גם לשמש תמיד כמי שמאתגרת את המפלגה הנמצאת בעמדה פחות רדיקלית ממנה, אך על אותו ציר אידיאולוגי. כך למשל, משמרות מפלגות “השמאל הרדיקלי” באירופה מידה סבירה של סוציאל-דמוקרטיה אצל המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות הגדולות המהוות פוטנציאלית מפלגות שלטון.
מפלגה, אפילו אם היא בעלת אידיאולוגיית “שמאל מלא”, אינה תחליף למי שיכולים לפעול פוליטית כל הזמן ולהשיג הישגים גם בלי להזדקק לחסדי הפרלמנט. ארגוני עובדים כמי שמנהלים מאבק מעמדי מתמיד כנגד הדיכוי הכלכלי, תוך שימוש בכלים של שביתה, הפגנה, “השחרה ציבורית” ועוד, מגיעים להישגים גם בלי שיתקיימו מפלגות של “שמאל מלא”. עובדה, ארגון “כוח לעובדים” קיים, צומח ופועל ללא עזרה ממפלגה כלשהי. כמו כן, ספק רב אם חיבוק דב מצד מפלגה קיימת כלשהי יועיל לו.
לעומת זאת, מפלגות “שמאל מלא” או כמעט “שמאל מלא” יכולות רק להרוויח מקיומו של ארגון שטח שאינו נסמך על פילנתרופיה אלא על דמי חבר ומפעיל במסגרת מאבק שמאלי מובהק ציבוריים שאין להם אמון, לעתים קרובות מסיבות מוצדקות, במי שמבקשים להיות מפלגת “שמאל מלא”. במעשיו אלו מקרב ארגון העובדים אל ערכי “השמאל המלא” ציבורים רחבים, באפקטיביות העולה על זו של כל הפגנה של 20 אלף אנשי המעמד הבינוני בתל אביב (הגם שיש טעם ויש תועלת גם בהפגנות מעין אלו). בטווח הארוך הן ארגוני העובדים השמאליים והן מפלגות “השמאל המלא” נהנות מהשטח שיצרו הראשונים ומהאופק הפוליטי הברור שיצרו האחרונות.
אך היוזמה שתופסת בימים אלה כותרות היא יוזמת “המחנה הדמוקרטי”, שמגיעה מלמעלה, והצלחת ההפגנה לפני כשבוע אמורה להפיח בה רוח חיים. השמות הנזרקים לאוויר בהקשר זה כמי שעומדים מאחורי היוזמה או אמורים לתפוס מקום בקדמתה, אינם מבשרים טובות. מפלגת “המחנה הדמוקרטי” העתידית מצטיירת ממידע זה כ”קדימה לעניים” – סופרמרקט אידיאולוגי שבו ישבו מי שנוטלים או נטלו חלק בדיכוי הכלכלי של ציבורים רחבים (וגם מתפרנסים מזה לא רע), לצד מי שאוחזים לפחות לכאורה באידיאולוגיית “שמאל מלא”. ואיזו תועלת תצמח מכך למנוצלים ולמדוכאים בין הים לירדן?
חלק מהאנשים ששמם הוזכר מפחידים אותי כפעיל בארגון עובדים יותר מלא מעט אנשים בליכוד. זכויות דמוקרטיות זה לא רק הזכות החשובה לבקר את השלטון במימון קרנות אירופאיות. זכות השביתה, זכות ההתארגנות ומאבק כנגד ניסיונות לשבור התארגנויות עובדים חשובים לא פחות. מי שאנו פוגשים אותו ביום-יום הכלכלי כיריב מצידו השני של המתרס, אינו יכול להיות שותף פוליטי, ודאי שלא שותף בתוך אותה מפלגה.
למפלגה שהיא כלבו רעיוני יש אולי תועלת כמפלגת שלטון, אבל מה התועלת בה כמפלגת אופוזיציה? הרי על כל אדם שהיא תקרב היא תרחיק שניים על ידי דימויה האליטיסטי ועל ידי בעלי הממון או משרתיהם המזוהים עימה. לארגוני העובדים אין ממנה תועלת. פרלמנטרים בודדים הרגישים לזכויות עובדים יש גם בליכוד ובאגודת ישראל. עוד ידיים שיצביעו עבור הסכם שלום עתידי? אשרי האיש שסבור שזה מה שעומד בינינו לבין יישום המצע המדיני של מר”צ או חד”ש. רוב לתהליך שלום הוגן יכולה ליצור אולי מפלגה עממית בעלת קו סוציאל-דמוקרטי חלקי או מלא, כפי שנדמתה לרגע העבודה בראשות פרץ, או מפלגה שתצליח להעביר מצביעים שחלקם בחרו בש”ס ואפילו בישראל ביתנו.
מפלגה כזאת תהיה זקוקה ל”כלבי שמירה” בשטח דוגמת ארגוני עובדים שמאליים וארגוני מאבק אחרים, ולכלבי שמירה פרלמנטריים בדמות מפלגת “שמאל מלא” מצידה הרדיקלי יותר. למפלגת “מחנה דמוקרטי”, ליברלית ביסודה, זקוק בעיקר סקטור באליטה הישראלית שרוצה להרגיש טוב עם עצמו. סקטור שחלקו היה שמח לא פחות מגורמי ימין ישראליים שלא יהיו “כוח לעובדים”, “מאבק סוציאליסטי” או כל מי שמקלקל את החיים הנוחים שלו. מעמד העובדים הישראלי, שלא ליקק דבש בלשון המעטה גם תחת ממשלת רבין השנייה (ממשלה שזיכרונה מעלה מן הסתם לחלוחית אצל אותה אליטה), לא זקוק לה. תושבי הגדה לא ייוושעו ממנה ואיש “שמאל מלא” שיפעל להקמתה, יעסוק בעיקר בבזבוז זמן שיכול היה להיות מוקדש לפעילות איגוד מקצועית, פעילות מחאה או פעילות מפלגתית ורעיונית מועילה יותר.
הכותב הוא רכז צוות ארגון של ארגון העובדים “כוח לעובדים”




