על חרמות וניפוץ חומות

אז בסופו של דבר, נראה שמייסי גריי בכל זאת תופיע בתל אביב. אחרי ששיתפה את המעריצים בפייסבוק בהתלבטויותיה בנושא, לפי הדיווחים האחרונים החליטה גריי לאשר את ביקורה בארץ. היא אפילו צייצה הודעה עצבנית בטוויטר שבה כינתה את התומכים בחרם assholes, כנראה בעקבות כמה מההודעות היותר מעליבות שפורסמו על הקיר שלה. אפשר להבין אותה. מי שנחשף בפעם הראשונה לדיון בנוגע לישראל והפלסטינים יכול להיות מופתע מהשפה והטון בשני הצדדים. אבל כמובן שהסוגיה כאן עמוקה יותר משאלות של סגנון וטעם טוב.

בשנה האחרונה, הפך הדיון על הופעות וביטולי הופעות בישראל לריטואל מעגלי. בישראל מתקבל הרושם שהחרם רושם הצלחה אחרי הצלחה, אבל יש גם לא מעט דוגמאות כמו של גריי או ליאונרד כהן, בהם אמנים שמביעים הזדהות מסוימת עם הצד הפלסטיני בוחרים דווקא להופיע בישראל. ברוב המקרים, התירוץ הוא שהמעריצים בארץ לא אמורים להיענש בגלל מעשי הממשלות שלהם (כאילו שהממשלה בישראל בחרה את עצמה, במנותק מהציבור), ושעדיף שלא לערבב אמנות בפוליטיקה. מעבר לכך, רוב האנשים חונכו להאמין שלהטיל חרם על מישהו – כל אחד – זה דבר רע, והם נוטים ליישם את התפיסה הזו גם למדינות. או, כמו שישראלים אוהבים לומר, הרי גם ארצות הברית וסין מבצעות פשעים, אז אם להחרים את ישראל, מדוע לא אותן?

לא צריך לבטל את הטיעונים האלו (ניסיתי להתמודד עם חלקם כאן), אבל יש מאחוריהם בעיה מרכזית אחת: הם מתמקדים באופן מוחלט בצד הישראלי. במלים אחרות, הדיון כולו עוסק בשאלה אחת בלבד: האם ישראלים ראויים שיחרימו אותם. יש כאלו שאומרים שכן, יש מי שסבורים שלא או שחושבים שלפי אותו היגיון יש מדינות שראויות לכך לא פחות מאיתנו, ויש גם כל מיני אנשים שתומכים בחרם או שחושבים שאפשר להצדיק אותו, אבל מתנגדים לו מטעמים פרקטיים, ובראשם הטענה (שטרם הוכחה) לפיה הוא יגרום לישראלים דווקא להפוך לימניים יותר.

במקום לדבר על הישראלים, אני מבקש לעסוק כאן בפלסטינים. אחרי הכל, הבעיה המרכזית עם הכיבוש היא לא הזכויות שמדינת ישראל מעניקה לישראלים, אלא האופן שבו היא שוללת אותן מהפלסטינים. בהתאם, גם מטרתה של העשייה הפוליטית המתנגדת לכיבוש לא אמורה לחתור למזעור הפגיעה ביהודים, אלא לשאוף לסייע לפלסטינים לקבל את זכויותיהם הפוליטיות, את אדמותיהם ואת חירותם.

את ההיגיון הזה צריך ליישם גם בעניין החרם. לא העובדה שישראלים רוצים ללכת להופעות היא שצריכה להטריד אותנו, אלא המציאות בה הפלסטינים הגרים בשכנות לנו אינם יכולים להגיע לאותן ההופעות. למרות שהם חיים באותה הטריטוריה עצמה, הפלסטינים סגורים בערים ובכפרים שלהם, וכל יציאה שלהם מהגדה – או כל מבקר המגיע אליהם – מחויבים באישור מיוחד מידי ישראל. העובדה שאדם המתגורר תחת שלטון ישראלי (גם אם זה בתיווך הגוף המכונה “רשות פלסטינית”) אינו יכול להגיע להופעה בתל אביב היא משל לבעיה הפוליטית הגדולה ששמה הוא הכיבוש.

לפיכך, במקום לעסוק בוויכוח האינסופי על אודות הישראלים, והאם הם מרושעים מספיק כדי שיחרימו אותם – עניין שמעורר אי נוחות בקרב אמנים רבים – אני מציע מבחן מעשי פשוט: כל אמן שקובע הופעה בתל אביב צריך לדרוש שחלק מהכרטיסים, נאמר רבע או שליש, יימכרו באופן בלעדי לפלסטינים בשטחים, וכל אלו שקנו כרטיסים אכן יוכלו להגיע להופעה (כמובן שכאן יישלף הנימוק הבטחוני, אבל אני משוכנע שבמסגרת כל המאמץ המושקע במלחמה בחרם הבינלאומי, מדינת ישראל תוכל למצוא את האמצעים להתגבר על הקשיים הטכניים הכרוכים בכך שעלולים להתעורר).

אם מארגני ההופעה בישראל יסרבו לתנאי הזה או יסבירו שמדובר בעניין בלתי אפשרי, האמן יוכל לדעת בדיוק לאן הוא מגיע: למקום שסוגר אנשים מאחורי חומות ומשליך את המפתח. במקרה כזה, הטענה שלא מדובר באפרטהייד תיראה ריקה למדי. ואם יתרחש הנס והמארגנים יזמינו להופעה קהל דו-לאומי, יזכה האמן להרים תרומה ממשית להפלת החומות בין יהודים לערבים – משהו ששום הצהרה ריקה על מחויבות לשלום לא היתה מסוגלת לעשות. בכל מקרה, כולם יוכלו לדעת איפה הם עומדים.

אני יודע שהרעיון הזה עשוי להישמע מטורף למרבית הישראלים. למכור כרטיסים בראמללה להופעות בתל אביב? אבל זה לא אותם ישראלים ממש שכתבו על קיר הפייסבוק של מייסי גריי השבוע שמוזיקה היא עניין גדול יותר מהפוליטיקה, שהיא לא מכירה בחומות, בסכסוכים ובגבולות לאומיים? ובכן, הגיע הזמן להעמיד את הרעיון הזה למבחן אמיתי.

הפוסט פורסם לראשונה באנגלית, במגזין 972+