ספר הדקדוק של הכיבוש
כיבוש השטחים אינו מתעד את תולדות הכיבוש הישראלי – בין אם מאז 1948 ובין אם מאז 1967 – אלא מתמקד בעשור שחלף מאז האינתיפאדה השנייה. אף כי ברגע הראשון נדמה כי השם מטעה, הרי שעם הקריאה נטענת הכותרת במשמעות מפלצתית והקורא מבין כי בשנים אלה הועמק הכיבוש באמצעות מנגנונים ביורוקרטיים שרירותיים ואכזריים שכל מטרתם הפרדה בין ה”לא אזרחים”, קרי האוכלוסייה הפלסטינית לבין ה”אזרחים”, תושבי ישראל שמעבר לקו הירוק.
בהתאם לכך, צירוף המלים “ביטחון המדינה ואזרחיה” המשמש כהסבר למעשים המתוארים באסופת עדויות זו, אינו אלא לשון נקייה הבאה להחליף מצב של אנרכיה, שחיתות, התעללות פיזית לשמה, קבלת שוחד, ביזה וסתם טירוף של “חיילנו” שאינם עומדים בנטל הפיזי והנפשי. בנוסף לכל, הכובש הישראלי, כך מתברר, אינו ניחן ביכולות של ארגון וסדר ואינו פועל על פי פרוטוקולים או צווים משפטיים שלדאבון לב אף הם משקפים לעתים קרובות מדי מדיניות של איפה ואיפה המבחינה בין מתנחלים – “אזרחי ישראל” לבין הפלסטינים שלגביהם מוחלים “חוקי” הכיבוש.
באופן זה לחייל או למפקד בשטח, שלא לומר לרבש”צ (אזרח, רכז הביטחון של התנחלות) ישנן סמכויות בלתי מוגבלות כמעט: “החייל במחסום הוא המלך בסופו של דבר. הוא המלך. לא משנה כמה שיחות ותדריכים תדרכנו את המח”ט ואת המג”ד ואת המ”פ ואת המ”מ ואותו. והוא המלך” (עמוד 255), ובהמשך “המפקד שלך הוא אותו קב”ט (אזרח, קצין ביטחון) של היישוב, שבעצם הוא אומר לך מה מותר, מה אסור, איפה מותר להם (לפלסטינים) להיות, איפה אסור להם להיות… אישור לירי באוויר, הוא אומר לך” (עמוד 295).
הבנאליות של הרוע, כפי שהיא משתקפת בעדויות החיילים הינה אותה ביורוקרטיה של הרשע המוכרת מספרה של חנה ארנדט אייכמן בירושלים, דין וחשבון על הבנאליות של הרוע. אך תחת ביורוקרטיה המנוהלת בסדר מופתי ובקור רוח הביורוקרטיה של הכיבוש מעידה בעיקר על מצב של כאוס שבו הגחמה שולטת. העיקר להעביר את המשמרת בכיף, מעידים החיילים: “וזה היה הבדיחה היומית, לחכות שהאבא או אחד הילדים יגיע שם ללולים, ואז כולם עומדים ומשתינים למטה. אין דין ואין דיין. אין מי שישפוט אותך על זה” (עמוד 71), ובמקום אחר “היינו רק מחפשים שיטות להרתיח את הערבים קצת, כדי שנירה הרבה גומי ושיהיה מעניין ושיעבור הזמן קצת יותר בהר בחברון” (עמוד 119).
כיבוש השטחים הינו מסמך בן 344 עמודים שמצריך אי-אלו שעות קריאה שבמהלכן הקורא הרתום למשימה אינו מוכן לוותר על אף עדות – הן מפני שכל עדות מייצגת סיפור אנושי בפני עצמו והן מפני שהעדויות המצטברות מעידות על מדיניות שלא ניתן להתעלם ממנה. אך בדיוק כפי שקורה לחיילים בשטח – המשרתים לעתים פרק זמן של 3 שנים שבהמשכו תקופות מילואים ממושכות – ולמעשה בתהליך מואץ פי כמה וכמה הוא מוצא את עצמו מדפדף באדישות אל הסיפור הבא ומצפה כי יהיה חמור יותר. כצפוי סף הגירוי עולה עם הקריאה וציפייתו זו מסופקת בנקל ולא נותר אלא לשאול עד איפה?! עד מתי?! והעדויות ממשיכות לזרום והמציאות המתוארת עולה על כל דמיון.
מאחורי הפעילות של כוחות הביטחון בגדה המערבית וברצועת עזה מסתתרת כוונת מכוון זדונית ובוטחת – ריסוק החברה הפלסטינית ומניעת כל אפשרות להגדרה עצמית ולעצמאות – שבינה לבין הגנה על ביטחונם של תושבי ישראל אין ולא כלום. ובכן, אין זאת הפתעה. אחרי 63 שנות כיבוש, הקורא, גם התמים, יכול להבין כי הכיבוש מתחזק את עצמו על מנת להצדיק את קיומו. וכאשר אנו קוראים בתקשורת על “סיכול טרור” או סיכול פח”ע (פעילות חבלנית עוינת), “הפרדה” או “היפרדות”, שמירה על “מרקם חיים” פלסטיני, “מידתיות”, ו”אכיפת חוק וסדר”, עלינו להבין כי מדובר בקודים מוצפנים, המסלפים את המציאות, ובאים להסתיר או להתיר פעילות בלתי חוקית באוכלוסייה כבושה.
אף כי יש להודות על אומץ לבם של החיילים המעידים ואף לשבח אותם – שבירת שתיקה בחברה בישראל אינה דבר של מה בכך ולא בכדי המרואיינים אינם מזדהים בשמותיהם – הרי שהעדויות רובן ככולן מבקשות אמנם לסדוק את פעילות כוחות הביטחון בשטחים, לקרוא תיגר עליהן, לבקר אותן בחומרה לרוב, אך יחד עם זאת בודדות הן העדויות המערערות על עצם הכיבוש. בהקשר זה ניתן לומר כי החיילים המעידים חשים אמנם כי מעשיהם ומעשי חבריהם פסולים ונפסדים. כך למשל, “לפעמים הם עברו את הגבול בעיני… סטירות מטורפות. מטורפות. שבר לו את הלסת נראה לי. באמת, בחיים שלי לא ראיתי, וראיתי הרבה” (עמוד 69). ובמקום אחר “כל המטרה זה לגרום להם לצאת אלינו ולגרום להפס”ד (הפרת סדר). אז ברגע שיש הפס”ד יש אישור לירי לרגליים שזורקים לבנים… הרגו ילדים בטעות. מכוונים לרגליים – ירו להם בגב והרגו אותם” (עמוד 90). אך מרבית החיילים המעידים שבויים בפרדיגמת הכיבוש ורואים בו מציאות מוּנחת מראש ובלתי ניתנת לערעור. מצד אחד הם מְצרים על היותם סוכנים של הכיבוש ומוציאי דברו ומצד שני הם מתקשים ואולי אף אינם מסוגלים להעלות על דעתם אפשרות קיומית אחרת.

הקריאה בכיבוש השטחים תוקפת את המחשבה בכיוונים שונים ומגוונים, החל מהיות אזרחי ישראל, על השקפותיהם הפוליטיות השונות, משתפי פעולה עם מדיניות הכיבוש, גם אם בעל כורחם, דרך מִשכו ותקֵפותו וכלה בהשפעתו ההרסנית גם על החברה היהודית בישראל. אך ברשימה זו ברצוני להתמקד דווקא בשפה המשמשת את החיילים בבואם לבצע את המדיניות המוכתבת להם. שפה המאפשרת להם, כך נראה, להמשיך ולבצע את המוטל עליהם. איני מדברת כאן על השפה הצבאית או הביטחונית כפי שהיא נזכרת לעיל, אלא על אוצר המילים המשמש את החיילים עצמם בתיאור שגרת הכיבוש ובמילים אחרות על ספר הדקדוק של הכיבוש.
מטבע הדברים שפת החיילים אינה מייצגת את המציאות הנוראה כפי שהיא – שכן את הנורא מכל אפשר לעשות מן הסתם אך לא ניתן לדבר עליו – אלא היא בוראת עולם מושגים מיופה, אדיש, מצחיק לעתים, ידידותי ונוח לשימוש. שפה זו, כפי שניווכח, מתעלמת במפגיע מתיאור המעשים כהווייתם ונדרשת לאוצר מלים שבכוחו להרחיק את המציאות שהוא מבקש לתאר שכן אחרת איך ניתן לשרוד ולו יום אחד בתופת הכיבוש.
כך למשל “תלתלת”, מלה חמודה ומסולסלת מחליפה את צירוף המלים גדר תיל המשמשת למטרות שונות בין השאר ליצירת מחסום פתע. “אביר, ולא מהשולחן העגול, הינו סוג של רכב ממוגן המשמש לניוד חיילים. אזיקים אינם אלא “אזיקונים”, מתוקים כאלה. “פורים שמח” אינו מתיימר למופע ליצנים והוראתו: לא לתת לפלסטינים לישון במשך כל הלילה, סתם כדי להפגין נוכחות. “צינורות” אינה אלא מילה נרדפת לפצצות, “דפקו על דלתות ומצאו מישהו. הוא היה רפה שכל. אמרו לו ‘תעלה למסגד. למעלה בצריח יש שם צינורות תוריד אותם’. אפילו לא אמרו לו שזה פצצות” (עמוד 39). “חגיגת כדורים”, אינה מסיבת סמים והיא נועדה לתאר ירי בלתי מבוקר בחפים מפשע. “להוריד ילד” משמש כאן במשמעות של להרוג אותו: “ואז חבר שלי בא עם ה-24 M, נשק צלפים, וילד בדיוק עלה. ירה וכולו מבסוט – ‘הורדתי מישהו'” (עמוד 47).
“הקש בדלת” הזכור ל”חיילנו” ממבצעי ההתרמה בתקופת התיכון אינו אלא שם קוד לאימון החיילים בכיתות מעצרים. מובן מאליו שהעצור אינו יודע על כך. “להקריס”, כאן ההשתעשעות הלשונית עם בניין הִפעיל אינה מבקשת להסתיר דבר ומשמעותה לפוצץ את הבית ולגרום לקריסתו. “מחבלים” הינו לעתים קרובות שם נרדף לערבים ולו על מנת להצדיק את הפעולה. כך לדוגמה בעמוד 57: “זה תמיד נגמר ב’הרגנו היום שישה מחבלים’. כל מי שירית בו ברחוב הוא מחבל”. “לנגוח בפלסטינים” ואו “לתת להם בראש” הינן קריאות המעודדות אלימות רבתי. “שיבוש חיי היומיום של התושבים” פירושו מחסומי פתע הידועים בכינויים צ’קפוסט, מניעת שינה, רימוני הלם, מעצרים שרירותיים, אימונים באישון לילה בכפרים וכיוצא באלה משבשי חיים. “מגן אנושי בתנועה”, מגניב דווקא, וכך זה מתואר: “הוא פשוט עצר פלסטיני בן ארבעים ומשהו, שעבר אורח, קשר אותו למכסה מנוע של הג’יפ, פשוט הבן אדם שכוב על המכסה מנוע, ונסע איתו בכפר… ואף אחד לא זרק אבנים יותר” (עמוד 73).

אין מה לומר החבר’ה למדו לקח. “נשים אותו”, הכוונה נירה בו מה שלא יהיה: “אנחנו לא נשאיר בנגמ”ש מאה קילו (חומר נפץ) כדי להחזיר את זה ליחידה. אנחנו נשים אותו, אתה מבין מה אני אומר? … אתה חייב להבין: קשה עד בלתי אפשרי להוריד בית בלי לפגוע בבתים שלידו” (עמוד 85). “גופות מנוקבות”, ובכן מה יש להוסיף מחוררות? קדוחות? מרוטשות? “איקסים” הינם הרוגים, רצוחים, בדיוק כמו במשחק מחשב, וחייל טוב נמדד לפי כמות האיקסים המסומנים על הנשק האישי שלו. “אלמנות קש” הם בתים של פלסטינים שכוחות הצבא משתלטים עליהם לתקופות קצרות או ממושכות. “מה אפשר לקחת”, כלומר גניבות: “היינו בודקים מה אפשר לקחת. עוברים על כל המגירות, עוברים על כל הדברים האישיים של אנשים… זה התחייל כביכול בדברים קטנים, מצתים, טבעות וכאלה. התפתחנו: מצלמות וידאו, מצלמות אישיות, דברים כאלה” (עמוד 104), מזכרות שיהיה מה להראות לחבר’ה בבית. “שינוי כתובת”, ובכן לא מדובר במבצע של הכבלים אלא במבצע לפיצוץ בית. למה? ככה. “טום וג’רי”, כינוי למרדף שסופו פלנלית ואזיקון: “מישהו שעוקף את החסימות ונוסע בכביש בלי האישורים הנדרשים… לפעמים אתה לוקח בן אדם לבסיס… אזיקון, פלנלית, שם אותו בש”ג, שיתייבש” (עמוד 177).
“גומי”, לא ללעיסה כמובן, גרסת הכדורים. “מתגלגל” בדרך כלל הכוונה לאירוע ירי, גז והלם, שמתדרדר. ויש גם פמיניסטים כמו למשל עדותו של החייל (בעמוד 220) על נהג משאית שהציק לאישה במחסום ועל כן שילם את המחיר: “היתה מישהי שבאה אליו במתקן במעבר הרגלי והוא היה אומר לה שהוא ייתן לאבא שלה ארבעים כבשים אם היא תתחתן איתו אבל ממנה שמעתי שהוא מעצבן אותה. אבל זה שטותי, אתה לא מחמיר בגלל זה, אלא מחמיר מבחינה מקצועית”. נו טוב, נהג המשאית שילם בעבור השקפת העולם השוביניסטית שלו ונאלץ לפרוק מתכולתם – בתואנה של בדיקה מדגמית – ארבעים ארגזי ירקות. ויש גם “מיפוי”, והכוונה אינה לקרטוגרפיה: “מיפויים זה כשאתה מקבל כתובת מלמעלה, לא יודע מה, ועובר כאילו, עובר בית-בית. נכנסים לבית, לוקחים תעודות זהות… אף אחד לא מסביר לך מה בדיוק עושים. אז הופכים-הופכים-הופכים ואז הולכים, עוברים עוד בית” (עמוד 221). “צמצום צעדים אזרחיים”, והקורא שואל את עצמו עד כמה עוד אפשר לצמצם. “לעמוד פֶּלס”, שיהיה סדר במחסומים. “לתת לו את הקת”, ולהלן ההסבר במלואו: “הוא קצת רטן, נתתי לו את הקת של הנשק בפנים” (עמוד 241). שילמד לא לרטון. “אשכנזים חמודים שמלטפים פלסטינים” הכוונה לרובאית ד’ בחייל הנדסה שחייליה מקדמים בברכת בוקר טוב את העוברים במחסומים לעומת “פלוגה שחורה ומשוגעת”, חבריהם לנשק שהאלימות הינה גאוותם (עמוד243).
ויש גם “כאפה” שמשמעותה דפיקה בראש, כלומר התערערות מצבו הנפשי של החייל מול האירועים הקשים שהוא נוטל בהם חלק. הכאפה בהקשר זה וכפי שניתן להבין מקריאה בכיבוש השטחים הינה תחילתו של תהליך התפכחות. תהליך קשה ומפרך של היחיד מול חבריו ליחידה, מול מפקדיו, מול החברה הסובבת אותו, מול משפחתו, מול שטיפת המוח שעבר מינקותו ועד גיוסו לצבא ומול מדיניותן של ממשלות ישראל לדורותיהן. תהליך שמתחיל לעתים בעת השירות הצבאי ולעתים חודשים ואף שנים אחריו שבעקבותיו יכול היחיד לעמוד, בעיקר מול עצמו ומול מעשיו, ולהכריז כי אינו מוכן להיות עוד “בורג במערכת”.
כי הפקודות שמוטל עליו לבצען הינן “פקודות בלתי חוקיות בעליל”. כי “אני מתביישת במה שעשיתי שם” (עמוד 161). כי “מכוונים את הנשק על סטודנטיות” (עמוד 168). כי “לא ידעתי מה זה אומר באמת ‘הפגנת נוכחות'”, אבל עכשיו אני יודע. כי איני מוכן להרוג ילדים: “כל ילד שאתם רואים אותו עם אבן, אתם יכולים לירות בו” (עמוד 58). כי אינו מסכים עוד “לירות על אמבולנס במקלע כבד”, כמתואר בעמוד 81, ואינו מוכן “להימדד בכמות האנשים שהוא הורג” כפי שדורש האוגדונר בעמוד 87, ואינו מוכן “פשוט להתעלל באוכלוסייה” ככתוב בעמוד 98, או לירות “בגלל לחץ של החבר’ה” כפי שמעיד החייל בעמוד 110, והינו מכיר במדיניות ההפרדה לפיה בין השאר “ישנם כבישים המיועדים רק ליהודים” כמתואר בעמוד 144, ואינו מוכן לחשוב על עצמו כעל חייל נאצי, על כל המשתמע מכך בחברה היהודית הישראלית שעל ברכיה צמח, אף כי זוהי מסקנתו: “בהתחלה אתה חושב שאתה חייל נאצי, אתה מרגיש כמו איזה חייל נאצי, באיזשהו שלב אתה זונח את הרעיון הזה, כי כמה זמן אתה יכול להרגיש עם עצמך שאתה נאצי?”.

עורכים: מיכאל מנקין, אביחי שרון, ינאי ישראלי, עודד נעמן, לוי ספקטור
347 עמודים



