כדאי להתכונן לספטמבר
בדרך כלל אנשים מסתכלים בדיעבד על אירועים היסטוריים דוגמת הטבח של ספטמבר 2011 ומספרים אחד לשני איפה הם היו כשהכול התחיל. אבל מכיוון שהפעם הכתובת מרוחה באותיות ענק על הקיר כל כך הרבה זמן מראש, אנחנו יכולים לשקול בניחותא איזה תפקיד נרצה לשחק בעוד חודשיים-שלושה.
לא מפתיע שאנשי מפלגת העבודה וימינה מלהקים את עצמם לתפקידים הקבועים שיבטיחו התגלגלות אירועים צפויה מראש ועקובה מדם. אבל גם השמאל עלול למצוא את עצמו ניצב במשבצת לה הוא רגיל ושתבטיח, כמו תמיד, את השילוב הנורא של להיות לגמרי צודקים ולא פחות מכך לגמרי חסרי השפעה על המתרחש.

היום נשואות עיני כול, לפחות בעיתונות הישראלית, אל ההצבעה הצפויה באו”ם על ההכרה במדינה פלסטינית ואין כמעט התייחסות למה שיקרה בשטח בשבועות שלאחריה. להצבעה הזו, שבה כאמור מתמקדת בינתיים כל תשומת הלב, כנראה לא יהיו השלכות מיידיות על ישראל. אבל שבועיים שלושה אחריה יחלו הפגנות עממיות נרחבות בגדה המערבית. בעוד שהפלסטינים ישאפו לעשות מעשה תחריר, התגובה הישראלית תהיה תואמת אסד. התוצאה – נהרות של דם פלסטיני ואסון מוסרי ישראלי.
מטרתו של מאמר זה היא לנסח מטרות שעל מחנה השמאל להציב לעצמו לנוכח קריאת המציאות שלעיל ולהתוות קווים כלליים של תוכנית פעולה. על מנת שלא להאריך, אמנע מפירוט הנימוקים לכך שקריאת המציאות שלי היא סבירה. אולם למען מי שאינו משוכנע, חשוב להדגיש שחרף מיני טענות שאפשר להביא כראיה לכך שהציבור הפלסטיני בגדה עייף ולא מאורגן דיו למחאה אזרחית המונית ומתמשכת, יש מספיק סימנים לכך שבשטח נעשית עבודה רצינית על מנת שמהלך כזה אכן יתרחש. עם הרוח הגבית של אירועי החודשים האחרונים (האביב הערבי, החדירות מסוריה לישראל ואפילו המשט והמטס), הסבירות לכך מתחזקת מאוד.
לנוכח אירועים כאלה, לממשלת ישראל יהיו שתי ברירות בלבד: היענות או דיכוי ברוטאלי. מכיוון שהממשלה הנוכחית פועלת מתוך רפלקס כוחני מותנה, לא קשה להמר מה תהיה תגובתה (וראו את התנהלות ישראל באירועי החודשים האחרונים). הציבור היהודי יישאר שבוי בתפישה הדוגמטית לפיה “הם” מנסים להשמיד אותנו ולנו אין ברירה אלא להתגונן. המפגינים הפלסטינים הלא אלימים יתויגו כטרוריסטים וההתקוממות העממית כולה תכונה אינתיפאדה. ובאינתיפאדה כמו באינתיפאדה.
נדמה לי שברור שהפגנות השמאל במהלך טבח ספטמבר יתקבלו בשנאה תהומית. לא רק שלא תהיה להן שום השפעה על האירועים, אלא אף סביר מאוד שהן תיתקלנה באלימות מצד המשטרה ואף מצד אזרחים. יהיה מאוד מפחיד להשתתף בהפגנות הללו. וגם בלי קשר להפגנות, יהיה מאוד מפחיד להיות פלסטיני-ישראלי בתקופה הזו.
זה התרחיש הצפוי בעיני. גם אם נותנים לו סבירות של 30% בלבד, חשוב להיערך אליו, שכן יש אפשרות להגיע להתרחשות אחרת. התרחיש הנוכחי מתבסס על התדרדרות “לא צפויה“ שמביאה להרג אזרחים וליציאה משליטה של המאורעות. לשמאל אין השפעה על המהלכים ממגוון סיבות אבל אחת מהן היא שהביקורת שלו נתפסת כאנטי-ישראלית ופרו-פלסטינית או במילה אחת: בגידה.

לא פחות חשוב, גם בשמאל לא ממש מתריעים על הסבירות של התקוממות פלסטינית עממית, ובכך משתפים פעולה עם דחיקתה מהשיח הציבורי. כדי למנוע את טבח ספטמבר אנחנו צריכים להתמקד כרגע בתרחיש של מאורעות דמים ומניעתם ולוותר על הביקורתיות. לא בגלל שהיא לא מוצדקת אלא בגלל שהיא לחלוטין לא רלבנטית אם המטרה הדחופה היא למנוע שפיכות דמים.
רות גביזון, למשל, לא תצטרף לצעדת סולידריות בתמיכה בתביעה הפלסטינית להכרזת עצמאות בגלל שהצעדה ופעילויות דומות לה יוצרות “לחץ ניכר על ישראל לעשות מה שנדרש כדי להגיע לפתרון, אולם אין בהן כל מרכיב של לחץ דומה על הפלסטינים. ההיפך. תהליכים כאלה רק מחזקים את התחושה אצל הפלסטינים כי מישהו אחר עושה בשבילם את העבודה.”
אפשר להתווכח עם גביזון על הנקודה הזו אבל רוב הסיכויים שזה לא יעזור הרבה. מדוע, לעומת זאת, שרות גביזון לא תצטרף למהלך שמתריע מפני ההתקוממות העממית הצפויה בספטמבר וקורא לממשלת ישראל להימנע משימוש בנשק נגד אזרחים מפגינים?
קמפיין עם מסרים ברורים
1) לא צריך לפחד מהמהלך הפלסטיני להכרזה על מדינה. הפחד הזה הוא תגובה אוטומטית לא מושכלת. העובדה שהפלסטינים יוזמים, לא אומרת שזה רע לישראל.
2) אחרי ההכרזה צפויה התקוממות עממית פלסטינית נוסח תחריר. פה ושם היא תגלוש לאלימות של יידוי אבנים, השלכת בקבוקי תבערה ובמקרים ספורים – גם שימוש בנשק. אבל בגדול זו תהיה התקוממות אזרחית נרחבת ולא אלימה. אירועי החודשים האחרונים במדינות ערב מבהירים שאין אפשרות לדכא התקוממות עממית בלי הרג המוני של אזרחים. אוי לנו אם נלך בדרכם של אסד ואחמדיניג’אד.
הנקודה השנייה הזו היא בעלת חשיבות עליונה. אם לא נחדיר לתודעה הציבורית את ההכרה שזה מה שצפוי כאן, הרי שההתקוממות – כשתגיע – תתקבל בהפתעה גמורה, הפתעה שתהפוך מיד לזעזוע שיהפוך לזעם שיצדיק כל מעשה של הרג. נכון לעכשיו, הסתרת הסבירות של תרחיש ממין זה היא הדבר הכי מסוכן שקורה כאן.
זהו. אין צורך לשרבב לכאן מילה על כיבוש, גזענות או ביבי. אפילו לא לדבר על עצמאות פלסטינית. אף מילה שתסיט את תשומת הלב של גביזון ממה שגם לתפיסתה הוא אסון. בהפגנת השמאל הגדולה לפני כמה חודשים השכילו המארגנים להזמין את מאיר שטרית לנאום. אין שום סיבה שהוא ודמויות אחרות מהמרכז-ימין לא יהיו שותפים גם לקמפיין ממין זה. לא פחות חשוב – אין שום סיבה שהציבור הפלסטיני-ישראלי ופעילי סולידריות לא יהיו שותפים להובלת קמפיין כזה שיש לו פוטנציאל למנוע שפיכות דמים גדולה גם אם אין בו שום דבר אנטי-ציוני.
כמובן שקמפיין ממין זה לא ימנע את פרוץ ההתקוממות העממים הפלסטינית – זו לא יכולה להיות מטרתו. אי לכך, תוך שאנו זוכרים שהמטרה העליונה היא מניעת טבח, יש לנצל את החודשים שנותרו עד ספטמבר על מנת להתכונן. יש לנו זמן להכשיר אזרחים יהודים שיצטרפו למפגינים הפלסטינים ויהוו מגנים אנושיים. כמו כן, יש להכין מעגל רחב יותר של אנשים שלא ירצה לסכן את עצמו עד כדי כך אבל יוכל לתמוך באנשי המעגל הראשון – כלכלית, משפטית ומוראלית.
יש גם מעגל שלישי, שבדרך כלל אנחנו לא מצליחים לבנות, ושעשוי להכריע את הכף. מדובר בכל אותם אנשים שנמצאים בין מפלגת העבודה לקדימה. אלו אנשים שאולי לא יזדהו עם הפעילות של המעגל הראשון אבל יבינו שלא מדובר בפעילות אנטי-ישראלית ושלא יעמדו מנגד אם הברוטאליות הצבאית תופנה נגד אותו מעגל ראשון. מעגל שלישי זה – שגדול מאות מונים מהמעגל הראשון – הוא המעגל הקריטי.

זעזוע של המעגל השלישי מהרג המוני שנחזה מראש ומהפניית הברוטאליות נגד אזרחים ישראלים (חברי המעגל הראשון) תביא אותו לדרוש את הפסקת האלימות הישראלית והוא עשוי להצליח בכך. הקמפיינים של השמאל בעשור האחרון לא הצליחו לגייס מעגל כזה, אבל ההצלחה היחסית של סולידריות שייח ג’ראח, שגם היא לא לחלוטין מימשה את פוטנציאל המעגל השלישי, הראתה שזה בהחלט אפשרי. קל להרים ידיים ולהגיד שהציבור הישראלי אבוד לנו. אבל אני מאמין שקמפיין עם מסרים מדויקים מסוג זה שתואר למעלה עשוי להצליח.
הכותב הוא פעיל בקבוצת דהרמה מעורבת חברתית כותב בבלוג תבונת הגוף


