• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

זה לא מאבק על פנטהאוזים

התקשורת, שמתעלמת זה שנים ממצוקות דיור של אוכלוסיות פחות נראות בישראל, מגלה התעניינות רבה באנשי עיר האוהלים. אך בצד התמיכה בולטים גינוי וביקורת. עירית לינור, למשל, אמרה עליהם איחס
יעל בן יפת

צדיקים, לעתים מלאכתם נעשית בידי אחרים. אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל כבר שנים רואים איך הסיכוי שלהם לחיות ברווחה במדינה הזאת מתרחק בצעדי ענק, אך מאז ממשלת שטייניץ-ביבי-אטיאס נראה כי גל צונמי ניאו-ליברלי מאיים להטביע את כולנו. נראה כי ככל שהזמן עובר עוד ועוד א/נשים מגלים כי ב’ זה אכן אוהל.

דיירי הדיור הציבורי בבית שאן, רמלה ובני ברק נלחמים כבר חודשים רבים על הזכות לקורת גג, תושבי כפר שלם כבר חוו לפני שנתיים הריסות של בתים למען מולך הנדל”ן ותושבי אלעראקיב יקימו היום את כפרם בפעם ה-27 אחרי שכבר 26 פעמים הוא נהרס. כל המאבקים האלו מתרחשים כבר למעלה משנה. המדינה משופעת במאבקי דיור כבר שנים, אבל את התקשורת זה לא כל כך מעניין. כתבה פה, ראיון שם – אבל אף דירת דיור ציבורי חדשה לא נבנתה בישראל מזה שנים, והחברות חלמיש ועמידר ממשיכות בשלהן ושולחות צווי פינוי במקום מכתבים לזכאי דיור ציבורי על בית שיוכלו לגור בו. כל זה קורה ללא הנד עפעף.

לפני שבוע החל מאבק קצת אחר, מאבק שכל כתב זב חוטם חשב שזה המאבק החברתי הנכון, ששם צריך להיות. חבורת צעירים תל אביבים חדשים יותר או פחות החליטו לצאת לרחוב ולהקים אוהל במחאה על מחירי הדירות. זה התחיל אולי כמאבק על דמי השכירות המפלצתיים בתל אביב, אבל תוך מספר ימים ועם ההתרחבות לערים שונות ברחבי הארץ, נראה כי המאבק עובר לדבר על הזכות לקורת גג כזכות בסיסית – זכות יסוד.

הרבה עיתונאים עסוקים בשידורים מהשטח בחיוב, אולם נראה כי לא פחותים מהם אלה המבקרים את המאבק. “מדובר בצפונים מכפר שמריהו, שרוצים דירות זולות ברוטשילד” ועוד ביקורות שחלקן לגיטימיות וחלקן מנסות לייתר את המאבק בכלל. במו אוזניי שמעתי את עירית לינור הבלתי נלאית מספרת שלמרות שהיא הייתה סטודנטית עשירה היא עדיין גרה עם שותפים, לא כמו המפונקים של המאהל ברוטשילד שרוצים פנטהאוז דופלקס ולשבת רגל על רגל.

שותפה לשידור, קובי אריאלי, הצטרף למלאכת הניגוח וסיפר עד כמה המאבק מעצבן אותו ושאין לו כוח למאבקים. זה כיף להתנגח ולא לתת לעובדות להפריע לכך שכל תושבי המדינה מתמודדים עם טרור כלכלי, ושמספר המשכורות שצריך להרוויח כדי לקנות דירה הופך להיות גבוה מתוחלת החיים הממוצעת. גם אם מדובר בצעירים, כרגע התקשורת מצליחה לפתוח את העיניים למקומות אחרים: בית שאן, רמלה, כפר שלם, יפו.

השניים סיכמו את המאבק במשפט: “איכס, צעירים”. ואני אומרת: זוג דוחה.

עוד זוג לא אטרקטיבי במיוחד הוא חוטפי הקורונה והביצים הרכות. בסקאלת שיאי החוצפה נשבר בהחלט עוד שיא, כאשר האחראי למדיניות עיר לעשירים בלבד חולדאי ושולייתו המזדנב אחריו זמיר הגיעו “להזדהות” עם אותם צעירים במאהל רוטשילד. חלק מאותם צעירים שלא יכלו לשאת את צביעות האנשים שהיו אחראים להזניית המושג דיור בר השגה (יחד עם עוד אחרים מאותה ועדה עירונית) החליטו כי יש גבול לכמה חוצפה אפשר לשאת. התוצאה היתה כאמור סוג של “עין אדומה” (שילוב של בירה וביצה) שעפה לעברם ומנעה מהם בערך במשך יומיים לשוב ולהגיד עד כמה הם מנסים לסייע לא רק לעשירים אלא גם לאחרים.

יומיים בלבד לקח לבושה להיעלם ולכביסה להתייבש, ושוב הם חזרו לזירה עם המשפט “זה לא אנחנו, זה הם“. חצי מהמשפט הזה נכון. המנוולים הם באמת אטיאס, ביבי ושטייניץ, אבל הנהלת עיריית תל אביב-יפו והעומד בראשה אשמים בגירוש, בג’נטריפיקציה ובהדרה של כל מי שאינו בן דמותם. ולכן הם מנוולים לא פחות וכדאי שיגידו תודה שהם חיים במדינת ישראל ושסיימו רק בשני סוגי כתמים, שלא מצריכים איזה סופר ג’ל לנקותם – כי במדינה מתוקנת הם כבר היו יושבים מאחורי סורג ובריח.

הכותבת היא חברת מועצת העיר תל אביב יפו מטעם סיעת עיר לכולנו ומנכ”לית הקשת הדמוקרטית המזרחית. תושבת קריית שלום שבדרום תל אביב. למאמרים נוספים של יעל בן יפת

גרסה של פוסט זה הופיעה ב-Mynet

כנראה שיעניין אותך גם: