• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

גם להאוס ניגר אין דירה

משמעת קואליציונית מושלת בעירייה, ומיישרת את העושים במלאכה לפי תלוש המשכורת ובניגוד לצו המצפון. בעוד זירות המאבק משתוללות בעיר, נפרדה יעל בן יפת ממועצת תל אביב עם מחווה למלקולם X
יעל בן יפת

ביום שני ערכנו ישיבת מועצה בנושא הדיור בעיר או ליתר דיוק – חוסר הדיור בעיר. מעט מדי, מאוחר מדי, אבל מוטב עכשיו מלעולם לא. נציגי הקואליציה עמדו דום מתוח מול הצעותיו של ראש העירייה ל”שיפור” משבר הדיור בעיר, כנראה שתמכו בו בגלל ניסיונו הרב בנושא, הכולל צווי פינוי לתושבי כפר שלם ולתושבי הדיור הציבורי ביפו, ג’נטריפיקציה לכל המרבה במחיר וכמובן, איך אפשר לשכוח, בזכות ניסיונו הרב בדיור הר השגה לאלפיון העליון.

אחרי יותר משנתיים וחצי בתפקיד חברת מועצה יש כמה דברים שאולי אמורים להיות ברורים מאליהם בהתנהלות קואליציונית עירונית. למשל, שלא משנה מה כתבו במצעם ולא משנה גם מה יוציאו בסוף לתקשורת, העובדה שראש העירייה מחזיק בשוט הפיטורים של סגניו, מקבלי משכורות העתק, לעולם תגרום לכך שידם תורם באופן מיידי בעד כל הצעה, אכזרית ומיותרת ככל שתהיה.

זה לא פשוט להיות חבר מועצה בהתנדבות, אבל זה אמור להיות גם לא פשוט להיות עבד שמוותר על כל שביב מוסריות בגלל כמה עשרות אלפי שקלים בחודש. לרגל פרידתי מהמועצה חשבתי כי מאחר שהבושה כנראה כבר לא עובדת עליהם אז אולי קצת דברי חוכמה של מלקולם אקס יסבירו להם עד כמה עלובים הם חיי קואליציה שלא מאפשרת לכם להתייצב לצד אלו ששלחו אתכם לפעול בשמם. העם.

כמו כל טקסט מכונן, למרות שעברו שנים מאז שנישא בפיו של מלקולם אקס, הוא רלוונטי גם היום, עם כמה שינויים הכרחיים:

פעם, בשנות החמישים, כאשר נציגים כמונו דיברו אל תושבי השכונות, לא הרגו אותם, פשוט שלחו את שחור הבית אחריהם  לדבר ולהפריך את מה שנאמר. צריך להבין את ההיסטוריה כדי להבין את זה. היו שני סוגים של שחורים, שחור הבית ושחור השדה, ושחור הבית תמיד דאג לאדונו. כאשר שחור השדה חצה את הקווים הוא היה מחזיר אותו לקו, לשדה.

שחור הבית יכול היה להרשות לעצמו לעשות את זה כי הוא חי טוב יותר משחור השדה. הוא אכל טוב יותר, התלבש טוב יותר, והוא חי טוב יותר. שחור הבית גר ממש ליד אדונו – בעליית הגג או במרתף, הוא אכל את האוכל אותו אדונו אכל ולבש בגדים דומים והוא יכול היה לדבר, בדיוק כמו אדונו – דיקציה טובה – והוא אהב את אדונו יותר מאשר אדונו אהב את עצמו.

בגלל זה הוא לא רצה לפגוע באדונו. אם האדון חלה, הוא היה אומר, “מה בוס, אנחנו חולים?” כאשר ביתו של האדון נשרף, הוא ניסה לכבות את האש. הוא לא רצה שבית אדוניו יישרף. הוא לא רצה שהרכוש של אדונו יאויים. והוא היה שומר עליו יותר מאשר האדון רצה. זה היה שחור הבית.

אבל היו גם שחורי השדה שגרו בחושות, שלא היה להם מה להפסיד. הם לבשו בגדים מהסוג הגרוע ביותר. הם אכלו את האוכל הגרוע ביותר. הם חיו חיי גיהנום. הם הרגישו את העוקץ של השוט. הם שנאו את אדונם. אה, כן, הם שנאו. אם האדון חלה, הם לא היו מתפללים לשלומו. אם כסאו של האדון התנדנד, הם היו מתפללים שרוח חזקה תבוא. זה היה ההבדל בין השניים. והיום עדיין יש לנו שחורי בית ושחורי השדה.

שחורי שדה רבים נמצאים היום ברחובות ודורשים צדק חברתי, נקווה שיום יבוא והם יגיעו גם לעמדות מפתח.

הכותבת היא חברת מועצת העיר תל אביב יפו מטעם סיעת עיר לכולנו ומנכ”לית הקשת הדמוקרטית המזרחית. תושבת קריית שלום שבדרום תל אביב. למאמרים נוספים של יעל בן יפת

פורסם גם ב-Mynet

כנראה שיעניין אותך גם: