• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

התקשורת העצמאית ככלי מרכזי לשינוי חברתי

יריב מוהר

תחשבו כמה אירגונים רציניים לשינוי חברתי קיימים בישראל יחסית לגודלה. לעיתים נדמה שמדובר באינפלציה. אבל כל הכוח האזרחי הזה, על אף חשיבותו הרבה, הוא עלה נידף ברוח מול כוחה של התקשורת המסחרית לעצב תודעה קולקטיבית.

בתודעה קולקטיבית אני מכוון קודם כל ליכולת לטעת בציבור תחושה של דחיפות או שאננות לגבי מצב המדינה, וליכולת לעצב תפישות לגבי מה חשוב, מעניין ורלוונטי לחיינו, ולעומת זאת מה זניח, משעמם או לא שייך אלינו – נינט מעניין דוח מבקר המדינה, כמובן שמשעמם. כשה”משעמם” הוא במידה רבה הבנייה חברתית.

בחברה מתוקנת ההתקשורת מודעת לתפקידה. היא מודעת לעובדה שהיא זו הקובעת אם אזרחי המדינה יהיו אזרחים רק במובן הטכני או אזרחים במלוא מובן המילה. היא הקובעת אם יהיו אלה אזרחים שתובעים מהשלטון דין וחשבון, ומודעים להפרות של זכויותיהם לשוויון מלא בנגישות להזדמנויות ומשאבים.

כלומר הכוח לשינוי חברתי רחב ושלם נמצא בתקשורת. הכוח לעיוות ושימור המבנה החברתי המעוות, נמצא גם הוא בידי התקשורת, במיוחד בעידן של דימויים והצפת מידע שטרם נודע כמותו.

העובדה הבנאלית היא שהתקשורת שינתה את מסגרת המחשבה שלה והחלה תופסת עצמה במונחים עסקיים טהורים, הנחתכים על פי המדד העליון של היעילות הכלכלית (המיידית, יש לציין).

במובן מסוים אי אפשר להאשים את התקשורת – בחברה שערכי ההפרטה שולטים בה, מדוע גוף שמעולם לא התיימר להיות-שלא-למטרות-רווח, יכיל על עצמו ערכים מלבד ערכים עסקיים?

חמור מכך, בעידן שלנו מרכז הכובד של ההשפעה על חיינו עבר מהממשלה והפוליטיקה אל הכלכלה, התאגידים ובעלי ההון. הם, כמו שהעיד לא מזמן עו”ד הצמרת יעקב ווינרוט, הריבון האמיתי בישראל. על גורמי הכוח הללו יש לתקשורת עוד פחות סיבות לפקח, שהרי ראשי כלי התקשורת הגדולים הם גם אותם בעלי הון מעטים ששולטים במשק ובמידה רבה בחברה הישראלית, או שהם קשורים עימם בקשרי חברות ומשפחה.

אולי אתן\ם שואלות\ים את עצמכן\ם האם ההרמטיות של קשרי הכוח הללו אכן מתבטאת בתכל”ס? הרי גם בתקשורת המסחרית יש לא מעט סיפורים שמביכים בעלי הון, ותחרויות ויריבויות בין בעלי הון הן עניין שבשגרה, כך שקשה לדבר פה על אחדות אינטרסים.

כמובן, התקשורת מעלה מדי פעם (ולא בתכיפות יש לומר) ביקורת על תאגיד זה או אחר, אבל לא על השיטה המאפשרת לתאגידים לצבור כוח כל כך גדול במשחק הכלכלי. כלומר מדובר בחשיפות נקודתיות, אבל לא בסיקור משמעותי של ההחלטות הנוגעות לקביעת מדיניות כלכלית-חברתית בעייתית.

דוגמה היפותטית: אין שום פרופורציה בין החומרה של ההחלטה (הלא פורמאלית) של שר האוצר, לא לאכוף בקשיחות את הוראות המפקח על הבנקים בנוגע לגובה העמלות, לבין המשקל ששערורייה כזאת, של גניבת מיליארדים מהאזרחים, תקבל בתקשורת. סביר להניח שהתקשורת בכלל לא תבין שמדובר כאן באייטם (מרכזי) משום ש”דבר לא אירע” – כלומר לא הייתה החלטה פורמאלית, לא יצאה הודעה לעיתונות. לתקשורת קשה לעכל את ההיעדר, היא יודעת להגיב על מה שקורה ומה שקורה הוא מה שמקורו מוסדי, רשמי.

ובעצם, רוב מחדלי התקשורת טמונים במה שהיא לא מפרסמת, למרות שהייתה אמורה. רוב מחדלי התקשורת קשורים לבגידתה בחובתה – להביא לידיעת הציבור את האינטרסים של הציבור.

חשוב לציין שוב את הקלישאה של ניתוחים מבניים ביקורתיים: אין פה קונספירציה, גם בהקשר של התקשורת אין. לעיתים יש אולי לחצים ישירים מלמעלה, או כל מיני צורות אחרות של שימוש לרעה בכוח, אבל אין שום צורך בכוחניות ישירה ומפורשת. כל סולם הערכים, תרבות העבודה וכו` נקבעים בתקשורת באמצעים הרבה יותר פשוטים של חיברות: כמו בכל מערכת כולם רוצים להרשים את הבוס שלהם, וכך הלאה עד לבוס הגדול. כולם מתיישרים לפי אותו הקו ואין באמת צורך בצנזורה המופעלת מבחוץ.

חמור יותר, במערכת התקשורתית חברות יחסי ציבור ענקיות השתלטו כמעט על כל חלקה טובה, ודחקו את “המקורות” שהיו פעם לעיתונות החוקרת. כך תפיסת המציאות מוכתבת מלכתחילה בצורה שמוכפפת לאינטרסים של מעטים, שיש להם כסף לרכוש את שירותי חברות יחסי הציבור.

הבעיות שהצגנו כאן, הן בעיות מבניות, שלא יפתרו מחר. האלטרנטיבה המהירה על מנת לפרוץ את מעגל הפעילים החברתיים ותומכיהם, כלומר על מנת לצאת לציבור, היא אלטרנטיבה של חיזוק גופי תקשורת עצמאיים עם מבנה ארגוני שאינו למטרות רווח, ושייעודו ייצוג האינטרסים של הכלל.

שינויים קוסמטיים בכלי התקשורת המסחריים לטובת דיווח מסור יותר, לא ישנו באמת את תרבות הדיווח, ולא יאריכו ימים מול אינטרסים מבניים המנוגדים להם.

הבעייה הזו מחייבת גם אותנו, האזרחים, לפתח ולהעביר לחברינו כלים לקריאה ביקורתית של התקשורת ושל ה”היעדר” – הדברים עליהם היא לא מדווחת, המגלמים את בגידתה. כך נוכל להבין, למשל, שעיתון כלכלה שרוב הכתבות שלו עוסקות בהישגיהם או כישלונותיהם של בעלי ההון, אינו עיתון כלכלה המספר לאזרחים על המערכת הכלכלית והאינטרסים שלהם בה, אלא ביטאון ברנז`ת העסקים, שנמכר להמון כפנטזיה, כהצצה פורנוגראפית לעולם הכסף הגדול (אגב, הניצול שההון הזה כרוך בו לא נמצא כמובן אפילו לא בעמודים האחוריים). וכך, אין היום עיתון כלכלה אחד בישראל, אך יש שפע של ביטאוני הון.

לסיכום, לאור העובדה ששינוי חברתי רחב נקשר לתקשורת המונים חברתית, היינו שמחים שעם הבשורה והתובנה המרכזית הזאת תצאו החוצה, ותנסו לחזק את התקשורת העצמאית-חברתית בישראל – גם מול כלל הציבור, אך בעיקר בקרב קהילת הפעילים לשינוי חברתי.

יריב מוהר – פעיל בטלוויזיה החברתית. הרצאה מתוך סדנה של הטלוויזיה החברתית בכנס שותפות אקדמיה-קהילה לשינוי חברתי שהתקיים בדימונה ב-31 למאי.

כנראה שיעניין אותך גם: